השבוע התעורר מחדש הדיון סביב תשדירי בחירות. לא ברור עדיין אם הסרטון "בושם פאשיזם?" יביא לימין החדש את המנדטים המיוחלים אבל יתכן שימצא את מקומו ברשימת "תשדירי התעמולה הזכורים והמשפיעים". מה בכלל המטרה של התשדירים האלה? איזו השפעה יש להם?
עידן האינטרנט הקים לתחייה את תשדירי הבחירות. אלא שבמקום התשדירים הישנים שצולמו בעיקר באולפן וכללו מסרים ארוכים ומייגעים קיבלנו רשתות חברתיות המפיצות סרטונים מושקעים. המדיום הוחלף. גם המסר.
אף מפלגה היום לא תעיז להטיף ולכעוס על הבוחרים כמו שעשו בתשדירי הבחירות של שנות השבעים והשמונים. הרבה זעם היה בהם, לא רק כלפי המתחרים גם כנגד הבוחרים עצמם. את הבוחרים כינו בשמות. לא התחנפו אליהם. היה אפילו מי שהציע להחליף את הבוחרים במקום להחליף את השלטון. בואו נראה איך זה עבד.
"נוער! נוער! נוער!" הוא כנראה אחד התשדירים הכי הזויים שהיו פה והוא שייך למפלגת "תרשיש". מפלגה של איש אחד – משה דואק. אפשר לכנות אותו אקטיביסט חברתי שחצה את הקווים. אחרי שהשליך רימון בכנסת ריצה עונש מאסר של 15 שנה.
הזוי אמרנו? לא בטוח. תקשיבו לו טוב. הוא אומר שם שכולם שקרנים. והוא מבטיח להקים אוניברסיטה בנתניה. מה הזוי בזה? אגב את הביטוי "נוער! נוער! נוער!" לא חייבים לפרש כמו שעשו בעבר כאמירה נגד איכות הנוער אלא הוא פשוט פונה לקהל הצעיר וקורא להם לבוא להצביע. עם לוק וחולצה כמו שלו לא בטוח שהנוער הלך שבי אחריו.
תשדירי בחירות אולי לא משפיעים על תוצאת אבל הם בהחלט חלק מהזיכרון הקולקטיבי ויותר מכל דבר הם משפיעים על השפה . ביטויי לשון רבים נולדו בזמן מערכות בחירות ושידורי תעמולה. נזכיר רק את ה"צ'חצ'חים" של דודו טופז. עד לאותו רגע לא רק מנחם בגין אלא עוד רבים אחרים לא הכירו את ה"צ'חצ'חים". מאז המילה הפכה לסמל. סמל למה? גם זה כבר לא ברור.
בסוף איזה מערכת בחירות נאמר המשפט המפורסם "אם זה מה שהעם רוצה נחליף את העם"?
אחרי המהפך בשנת 77. זה המשפט שזוכרים ליצחק בן אהרון ממפא"י שסירב להכיר בתוצאות הבחירות. האם הוא באמת הציע להחליף את העם? אם מסתכלים היטב על קמפיין הבחירות של הליכוד בראשותו של מנחם בגין בבחירות של 77 מבינים שיריב בן אהרון ניסה ליצור משחק מילים. האמירה שלו התכתבה עם הסלוגן של הליכוד-מחל שהייתה: להחליף את השלטון. במובן הפילוסופי שתי האמירות התכוונו כמעט לאותו דבר. להחליף אנשים מסוימים באנשים אחרים. אלא שבעוד השלטון עומד לבחירות העם לא ואי אפשר להחליף אותו. אבל להחליף את השלטון זה קצת גם להחליף את העם לא?
עוד ביטוי שנכנס לפנטאון של השפה העברית אבל לא היה עובר היום כסלוגן בחירות הוא הביטוי המפורסם "מה אתה עשית בשביל מדינה?" של פלאטו שרון. רוב הבוחרים היו מעדיפים היום שישאלו אותם מה המדינה עשתה בשבילם כי ברור להם מאוד שבפנקס החשבונאות שמתנהל בין האזרח למדינה הם עשו בשבילה יותר מאשר היא עבורם. אבל זה לא השינוי היחיד במסר של המשפט. אבל המשפט הזה, איך לומר הוצא מהקשרו.
הבעיה פעם הייתה הפוכה. פוליטיקאים מאוד אהבו לדבר. הסיכוי שמישהו יקליט אותם לא היה מאוד ממשי וקיומי. מכשירי הקלטה ומצלמות לא היו בכיס של כל אזרח והם דיברו המון. היום הטענה היא שהם שותקים. פלאטו שרון אומר שעדיף פחות דיבורים ויותר מעשים. היום אנחנו מתחננים שרק יגידו משהו. מעשים זה בכלל חלום רחוק.
האם היו תשדירי בחירות בניחוח מגדרי? לליכוד היה סלוגן "נשים רוצות ליכוד". כנראה התכוונו לענות בכך על השאלה נצחית של פרויד שאף אחד עד עכשיו לא באמת הצליח לענות עליה: מה באמת נשים רוצות?
הנה רק דוגמה אחת לשיתוף נשים בתשדירי בחירות. הרבה פחות חליפות יש כאן. שירלי ולירון הן בחורות חצי עירומות במקלחת בסדרת קליפים למען ליבני. ברקע דגל ישראל. מה שאומר שקמפיין בא וקמפיין הולך אבל סטראוטיפים חזותיים לנצח נשארים אותו דבר.
הקמפיין "בושם פאשיזם" כבר השיג את שלו מבחינת הדיון. ללא קשר למסר הפוליטי. שוב הוצפנו בשאלות אודות השיח המחפצן נשים. פילוסופיה והגות נשית נכנסו לתשדירים כאילו היינו בקורס מבוא למגדר.
הקמפיין התאים את עצמו לאינטליגנציה של הבוחר. של כל בוחר/ת. אפילו אם רק נציין את העובדה שהמילה פאשיזם זכתה לפתע להרבה מאוד חיפושים בגוגל דיינו. התשדיר עמום והמסר עמום והבוחר יעשה גוגל וילמד את הנושא ומשמעויותיו. לא כל דבר צריך לפרש.
ד"ר ענת חן 