בהרצאה שנתתי היום על "פמיניזם אשכנזי" מול "פמיניזם מזרחי" היה מרתק אבל לא פחות מזה היה גם כואב ומטריד. בקהל ישבו נשים צעירות, מכל העדות ומכל הזרמים וראיתי שאצל חלק מהן הנושא של ההרצאה ממש מגרד את הפצע. אבל דווקא איפה שכואב על זה צריך לדבר.
אז הנה ההרצאה לפניכן כמו שכתבתי אותה. בזמן שאתן קוראות מוזמנות לחשוב על הנשים המנקות לכן את הבית. כי מאחורי כל אישה שיש לה זמן לקרוא בלוגים עומדת עוזרת בית מסורה.
יא אשכנזייה, מי מנקה לך את הבית?
תמניה, מזרחית, רוסיה, אתיופית ופיליפינית התחילו לנקות את הבית לפסח. זאת לא התחלה של בדיחה. זאת השתקפות של מציאות. בשנות ה-30 וה-40 הכינוי למנקה היה ה"תמניה". מה השתנה מאז? שהיום הכינוי הוא "פיליפינית" או "עובדת זרה". הסמרטוט נשאר אותו סמרטוט.
בל הוקס, הוגה פמיניסטית העוסקת ב"פמיניזם השחור" בארצות הברית טוענת ש"פמיניזם הוא לכולם" או לפחות צריך להיות לכולם. אבל מסתבר שגם לפמיניזם יש צבע, מעמד והיררכיה בסדר החברתי. אחת הטענות כנגד הפמיניסטיות הלבנות בארצות הברית היא שבזמן שהן יצאו להפגנות היו נשים אחרות שניקו להן את הבית וגם טיפלו בילדים. ומה בארץ הקודש?
אצלנו לכל תקופה יש את הנשים המנקות שלה. בשנות ה-30 ו-40 מככבות המנקות התימניות. אלתרמן ניסח בשנת 1934 את דמותה של המנקה התימניה: "בקומי לעבודה אמא לי אומרת, ילדתי מחמל עיני, בסמרטוט אחזי, הסמרטוט הוא תימני". ברור לנו שהיום זה לא היה עובר. מה שמפתיע מאוד הוא למשל הביצוע ל"שיר התימנייה" בשנת 1980 על ידי דבורה דותן, חנה לסלאו וסנדרה שדה. הביצוע כל כך מנציח את הסטראוטיפ עד שקשה להאמין שהמבצעות הסכימו לשתף עם זה פעולה. אבל הנה, עובדה.
המראה של המנקה עם המטפחת הקשורה מקדימה מלווה מאז את רוב הדמויות הנשיות המופיעות בפרסומות הישראליות לחומרי ניקוי, מרככי כביסה, סבונים וסמרטוטים.
תחרות עקרת הבית של "לאשה"
הרבה לפני עידן מאסטר שף נערכו בארץ, בשנות החמישים, תחרויות בין נשים תחת הכותרת "תחרות עקרת הבית". התחרויות היו בחסות עיתון "לאשה". הנשים היו צריכות להפגין ידע בבישול ובתחזוקת הבית ובעיקר נבדקו נושאים כמו ניקיון, שטיפה, כביסה וגיהוץ. המועמדות היו צריכות למלא שאלון שבו נשאלו למשל: "האם את מכינה שימורים? האם יש לך עצות לחסכון בעבודה לעקרת הבית הצעירה: בכביסה, גיהוץ, תפירה, בישול, אפיה, טיפול בילדים?
האוהבת את את עבודת הבית, והשמחה את להיות עקרת-בית?". כל התשובות נכונות.
משנות החמישים הנוקשות נדלג לשנות ה-60 וה-70 בהם הגיבורה הראשית של הנשים המנקות היא הגברת אמה. הסלוגן היה מאוד פשוט אם כי נועז לתקופתו: "כל אישה יודעת למה. כל אישה בוחרת אמה."
גברת אמה היא כנראה מהדור הראשון של הפמיניסטיות. היא גם דעתנית וגם בעלת זכות בחירה. נכון שמדובר בבחירה בסבון מסוים אבל עדיין בחירה חופשית היא בחירה. הפרסומת כיכבה בתקופה שבה נשים נלחמו על זכות הבחירה. בשוויץ למשל, מדינה שיכולנו להחשיב נאורה נשים קיבלו זכות בחירה בשנת 1969. בישראל נשים בחרו בחירה חופשית לעמוד על עקבים כשהן לבושות טיפ טופ ולשטוף כלים. הן גם בחרו להיות מאוד דקיקות וללבוש לכבוד הניקיון הגדול שמלה אדומה המנוקדת בנקודות לבנות ולקשור לשערן מטפחת תואמת.
על גברת אמה כבר כתבתי בהרחבה כאן "כל אישה יודע למה"
מהיכן צמחו להן גברות אלה המנקות את הבית? האם הן תוצרת מקומית או יבוא? ובכן כנראה מדובר בחיקוי דמותה המיתולוגית של אישה כהת עור מהתרבות האמריקאית: "דודה ג'מיימה".
"דודה ג'מיימה" הוא שמו של מותג מוצרי מזון אמריקאי ידוע, הקיים גם היום, ושבאותה תקופה צרכניו היו בעיקר בני המעמד הבינוני הלבן בפרברי הערים הגדולות. לוגו החברה, שנוצר במאה התשע עשרה נושא את דיוקנה של אישה שחורה מחייכת, לבושה סינר, ראשה עטוף במטפחת והיא נראת כמבשלת או עוזרת בית. הבגדים שלה הם שילוב של בד אדום עם נקודות לבנות או מטפחת לבנה עם נקודות אדומות. אמניות ממוצא אפרו-אמריקאי מנסות כבר הרבה שנים ביצירה שלהן לשחרר את דמותה של דודה ג'מיימה ועוסקות בה שוב ושוב כסמל לסטראוטיפ הנשי בארצן.
גם אמניות ישראליות מתייחסות לא מעט לנושא הנשים המנקות לפעמים מתוך הביוגרפיה האישית שלהן. כך למשל האמנית ורד ניסים עוסקת בדמותה של ה"מנקה המזרחית" באופן ביקורתי ביצירות שלה. סימן ההיכר של צילומיה המבוימים הוא הכפפות צהובות. לעיתים היא מסתפקת רק בצילומים של הכפפות הצהובות ומציבה אותן כמו שמש עגולה. מסחבות רצפה עבות היא תופרת שמלות ומלבישה בהן את דמויותיה המנקות. בעיקר היא או אמה.
היא טוענת שהציונות הפכה את הנשים המזרחיות למנקות נצחיות. אולי זה היה נכון עד שבאו הרוסיות ואז האתיופיות ואחריהן הפיליפיניות. האמנית זויה צ'רקסקי למשל חוללה שערוריה לפני כמה שנים כאשר פרסמה תמונה שבה ציירה משפחה מזרחית יושבת ורואה טלוויזיה בסלון בעוד שהמנקה הרוסייה שוטפת את הרצפה. בתרבות שבה יש כל כך הרבה נשים מנקות איך יכול להיות שעדיין מלוכלך?
ד"ר ענת חן 