ליל שבועות הוא אחד המאתגרים למי שרוצה להעביר שיעור מעניין שעוסק בפרשנות של טקסטים חזותיים, כלומר תמונות. אי אפשר להשתמש במצגת. אז מה עושים? מכינים דף מקורות שמורכב מתמונות. מצלמים כמה עותקים בצבע לכאלה שממש מגלים ערנות בשלוש לפנות בוקר. כל שאר המנומנמים יסתפקו בתמונות שחור לבן. בין כך בשיעור הזה לא כל כך חשוב הצבע, חשובה הצורה. מומלץ גם להכין דף מקורות עם טקסטים קצרים שאותם אפשר להקריא ללומדים. את השיעור הכנתי כך שהוא משלב מקורות חזותיים עם טקסטים. מעבירי ומעבירות השיעורים מוזמנים לערוך אותם כרצונם.
עוד כוס קפה שחור למי שנרדם ומתחילים.
לוחות הברית המוכרים לנו כיום כסמל ואייקון חזותי הם שני מלבנים מעוגלים מחוברים ביחד. מי לא מכיר למשל את סמל בני עקיבא? או את סמל הרבנות הראשית (שהוחלף בינתיים)? והרבנות הצבאית? בכולם המוטיב המרכזי הוא לוחות הברית.
מאיפה הגיע הצורה הזאת? האם ככה היו נראים לוחות הברית המקוריים? מה הייתה הבעיה עם הלוחות המעוגלים שהרבי מלובוויטש התנגד להם כל כך? מדוע החליטה הרבנות הראשית לשנות את הסמל שלה ולהפוך את הלוחות המעוגלים ללוחות מלבניים ישרים?
הכל מתחיל מהעובדה שיש מעט מאוד מידע על צורתם המקורית של לוחות הברית.
מקור מס' 1: "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדת לחת אבן". (שמות, לא, יח).
מכאן אפשר ללמוד רק שהיו שני לוחות, ושהם היו עשויים אבן. אבל הצורה לא ברורה. לפי התלמוד הבבלי צורת הלוחות הייתה דווקא ריבועית:
מקור מס' 2: אורכן שישה טפחים ורוחבן שישה ועוביין שלושה" (בבא בתרא, יד,א)
אבל התלמוד הירושלמי הוא המקור הראשון שמדבר על לוחות הברית מלבניים:
מקור מס' 3: "אורכן שישה טפחים ורוחבן שלושה" (סוטה, ח, ג)
בהעדר תיאורים חזותיים של לוחות הברית מהעת העתיקה לא ניתן לדעת כיצד באמת נראו הלוחות שהחזיק משה בידיו. אז מאיפה הגיעה הצורה של שני מלבנים מעוגלים מחוברים אחד לשני?
מי שאחראי לצורה שהפכה להיות מזוהה כל כך עם העם היהודי היו דווקא הנוצרים. הצורה של שני לוחות מחוברים נקראת דיפטיכון. בעת העתיקה היו כותבים על שני לוחות שאותם היו מחברים ביחד. זה למעשה הצורה הקדומה של ה"ספר" שהוא לא מגילה מגולגלת אלא חפץ שנפתח ונסגר. דומה לספר של ימיינו אבל לא מנייר ובלי דפים. בגלל שככה כתבו בעת העתיקה ובמהלך ימי הביניים האמנים הנוצרים פרשו את הפסוק "לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים" (שמות, לא, יח) כדיפטיכון שבו יש כיתוב מצד ימין ומצד שמאל.
במאה השלוש עשרה, הנרי השלישי מלך אנגליה הוציא פקודה מיוחדת ובה הוא מצווה על אות מיוחד (טלאי) שהיהודים חייבים לשאת על בגדיהם ובה נאמר כך:
מקור מס' 4: "כל יהודי ישא על חזהו, על לבושו העליון, בכל מקום אשר ילך או ירכב, הן בעיר והן מחוצה לה כעין שני לוחות לבנים, עשויים פשתן או קלף"
וגם המלך אדוארד הראשון, בשנה השלישית למלכותו היא שנת 1275 הוציא צו:
מקור מס' 5: "כל אחד מהם [היהודים] אשר מלאו לו שבע שנים, ישא על לבושו העליון סמל עשוי אריג צהוב ובצורת שני לוחות, שש אצבעות אורכו ושלוש אצבעות רוחבו".
באיורים מאותה תקופה אנחנו יכולים לראות יהודים עונדים את הטלאי של לוחות הברית:
כך למשל נראה גירוש יהודי אנגליה, בכתב יד מאויר משנת 1355. שלושה יהודים עונדים את הטלאי עם לוחות הברית המעוגלים. וכנראה מישהו מטעם השלטונות או מטעם עצמו מכה בהם.
מהאמנות הנוצרית או יותר נכון מהמציאות ההיסטורית של היהודים בימי הביניים התגלגלה הצורה של הדיפטיכון המעוגל גם לכתבי היד היהודיים. בחלק מתיאורי מתן תורה באמנות היהודית בימי הביניים מתארים את משה יורד מההר עם הלוחות המעוגלים.
בהגדת סרייבו, כתב יד מספרד מהמאה הארבע עשרה משה עומד גבוה על ההר ומחזיק את הלוחות, עומד למסור אותם. בני ישראל עומדים מסביבו.
אבל בכתב יד אחר, בשולי פיוט לחג השבועות יש תמונה שבה משה מוסר לבני ישראל שני לוחות מלבניים מחוברים כמו כריכה של ספר.
בתמונה זו האנשים חובשים את "כובע היהודים". הכובע המחודד היה סימן מזהה ומבדיל של היהודים בימי הביניים. (חפשו "כובע היהודים" בויקיפדיה). גם כובע היהודים וגם הטלאי של לוחות הברית על הבגד היו בצבע צהוב. מה שהפך אחר כך להיות אולי השראה ל"טלאי הצהוב".
בתקופת הרנסנס לא הייתה עדיין צורה קבועה ומסודרת ללוחות הברית באמנות הכללית. פעם הם הופיעו באמנות כלוחות מלבניים ונפרדים ופעם בצורת הדיפטיכון המעוגל. הנה למשל ביצירה הכי מפורסמת של משה והלוחות. הפסל משה של מיכאלאנג'לו. הפסל נמצא בכנסייה צדדית ברומא, לא רחוק מהוותיקן. לוחות הברית המלבניים של משה לא בולטים ביצירה והיא כאילו נושא אותם כבדרך אגב, כאילו היו סתם שני לוחות ולא כאלה שכתובים באצבע אלוהים.
מה שהתיירים הרבים שבאים להצטלם עם משה לא תמיד שמים לב זה לפסלים האחרים המקיפים את משה, גם הם של האמן המפורסם וגם להם יש משמעות בהקשר של לוחות הברית. משני צדדיו של משה ניצבות שתי נשים. רחל ולאה. מה קשורות רחל ולאה לכנסייה ברומא?
מאז ימי הביניים אנחנו מוצאים בכנסיות פסלים של זוג האחיות המקראיות רחל ולאה. או יותר נכון לאה ורחל. לאה הייתה הבכורה והיא מייצגת בצמד הזה את היהדות. רחל הצעירה היא הדת הנוצרית. השמות שקיבלו צמד הנשים המפוסלות הם הסינגוגה (בית כנסת) ואקליזה (כנסיה). ואיך מתארים את היהדות והנצרות באמצעות דמויות נשיות? נותנים לכל אחת מאפיינים משלה. את לאה מתארים עם עיניים קשורות ומבט מושפל. היא לא רואה את האמת. את רחל מתארים עם כתר על הראש ומבט ישיר וזקוף. היא הדת המועדפת. ומה מחזיקה לאה, הסינגוגה, בידיה? את לוחות הברית. הנה למשל פסל של לאה מחזית הכנסייה בשטרסבורג, צרפת המאה השתיים עשרה.
עיניה של הסינגוגה קשורות ובידה היא מחזיקה את לוחות הברית שכמעט נשמטים לרצפה. המשמעות היא החלפתם של הלוחות (הברית הישנה) בברית החדשה בתפיסה הנוצרית.
מכאן אפשר לחזור לשאלה שאיתה פתחנו העוסקת בשילוב לוחות הברית בתוך סמלים של מוסדות דתיים. ראינו כי במהלך ימי הביניים הלוחות הפכו לסמל של גנאי ולטלאי של זיהוי נגד היהודים. מאז חלה התפתחות בסמל של לוחות הברית והיהדות התחילה לאמץ את צורת הלוחות המעוגלת בבתי כנסת רבים מעל ארון הקודש. גם תשמישי קדושה ומצווה נושאים עליהם את סמל הלוחות והמשמעות האנטישמית שלהם בתקופות קדומות יותר בהיסטוריה הלכה ונעלה. אבל יש מי שלא שכח את הטלאי והגנאי של לוחות הברית.
הרבי, מנהיג חסידות חב"ד ומהמנהיגים היותר משפיעים ביהדות במאה העשרים יצא נגד השימוש בלוחות הברית המעוגלים כסמל יהודי:
מקור מס' 6: בשנת תשמ"א דיבר הרבי מליובאוויטש בפומבי על הצורך לתקן את הטעות הנפוצה של ציור לוחות עגולים, ולהקפיד לציירם מרובעים. למעשה פתח הרבי בפעילות בעניין זה כבר שנים רבות קודם לכן. "בפרסומינו, ובפרט לילדים, מדייקים אנו בזה", כותב הרבי, ובהזדמנות נוספת – "וכמפורסם גם-כן על-ידי הציור שעל השיחות-לנוער".
ואכן בשנת תשע"ה שינתה הרבנות הראשית את הלוגו שלה וריבעה את הלוחות וכיום הסמל שלה נראה כך:
ד"ר ענת חן 