פוסט חגיגי לכבוד הרצאתי בכנס "שופר הזהב": כנס הדיגיטל הראשון למגזר הדתי
נתבקשתי לתת הרצאה בכנס. כנסים זה אחד הארועים האהובים עלי ביותר. לא, לא בגלל הקפה והעוגה שמגישים בזמן ההתכנסות וההרשמה וגם לא בגלל ארוחת הצהריים או המתנות (למרות שזה תמיד כיף לחזור עם חולצה חדשה הבייתה) אלא בעיקר כי יש לי הרגשה שהחידושים הגדולים בכל מיני תחומי ידע ודעת נאמרים דווקא בכנסים. כאילו המפגש פנים מול פנים עם אנשים שהם מומחים או עמיתים למקצוע מכריח את המרצה להשקיע, לחדש, להגיד משהו שעוד לא אמרו. הרי מאמרים כתובים תמיד אפשר למחזר. הרצאות? קצת פחות. הזיכרון הקולי שלנו הוא יותר חזק מהזכרון הקריאתי. ועל זה בדיוק הולכת לדבר ההרצאה שלי בכנס.
"שופר הזהב" הוא כנס הדיגיטל הראשון למגזר הדתי. שם ההרצאה שלי הוא "תמונה אחת שווה אלף לייקים" והיא עוסקת בנושא שהוא קצת "חומר נפץ" במגזר: היחס בין טקטס לתמונה. יותר מכל חברה אחרת החברה הדתית היא חברה טקסטואלית. מילולית. הדבקות במילה, בפתגם, בציטוט, בשנינות ובכפל המשמעות שמילים יוצרות הם מאפיינים מאוד גדולים של הפרסום במגזר הדתי/חרדי והתמונות תמיד תופסות מקום שני בהיררכיה.
במובן הזה החברה הדתית היא יוצאת דופן ביחס שלה למילה והיא עדיין נחשבת "חברה קוראת" (במיוחד בגלל שנות הלימוד הרבות בישיבה ובגלל חוסר האפשרות לעשות משהו אחר בשבת) בזמן ששאר האוכלוסיה הופכת לפחות ופחות "קוראת" (ראו למשל הפרסומות האחרונה של משרד הכלכלה בנושא זריקת קורות לפח שהתבססה על ההנחה שהפסקנו לקרוא). אבל בשביל להסביר איך כל זה מתקשר ביחד צריך להתחיל מההתחלה.
ההתחלה הייתה לפני 2500 שנה בערך כשהפילוסוף הסיני קונפוציוס אמר את הביטוי "תמונה אחת שווה אלף מילים".
קונפוציוס לגמרי לא התכוון למה שאנחנו מבינים היום. כשהוא אמר "תמונה" הוא לא התכוון לדימוי מצוייר או מצולם. הוא התכוון למבט ישיר. התמונה אצלו היא התמונה שנקלטת ברישתית העין. התבוננות ישירה בארוע שקרה. ההשוואה של קונפוציוס היא לא בין טקסטס כתוב ובין תמונה מצולמת. ההשוואה היא בין מראה עיניים ובין "שמועה", קול מדבר. הוא חי בעידן שלפני המצאת המצלמה ובזמן שמרבית האוכלוסיה לא ידעה קרוא וכתוב ולאף אחד גם לא ממש היה אינטרס ללמד אותם. הלימוד נעשה בשתי דרכים עיקריות בכיכר העיר: על ידי מראה עיניים ובאמצעות נאומים. זאת אומרת שהוא בעצם התכוון שעדיף לראות בעיניים מאשר לשמוע שמועות.
למילה המדוברת, הנאמרת והנשמעת אין קיבעון כמו לתמונה ולכן היא נתפסת כנחותה. גם בתרבות היהודית המילה כשלעצמה לא שווה הרבה. הביטוי "מילה בסלע והשתיקה בשניים" מדבר על אותה סיטואציה בדיוק והוא שייך כמו הביטוי הקודם לתקופה שבה ה"רטוריקה" הייתה האמצעי המקובל ביותר להעברת מסרים לקהל הרחב. לפני עידן הפרסומות הכתובות או המצוירות השיווק היה באמצעים של דיבור וראיה. או אז, עדיף שהדיבור יהיה מלווה בהרבה הרבה שתיקה. בתורת הנאומים אנחנו יודעים שמה שלא נאמר או הרווח שבין מילה למילה הוא זה שיוצר את המתח ומדגיש את מה שכבר נאמר. זוכרים את הנאומים של בגין? תקשיבו לזה ותבינו למה למילה יש פחות ערך מאשר לשתיקה:
איך בגין והשתיקות שלו קשורות לנושא של ״תמונה אחת שווה אלף מילים?״ כי מהנאום ומהרטוריקה של בגין אפשר ללמוד את החשיבות של מה שלא אומרים. דווקא בזמן של עודף מלל ועודף תמונות השתיקה, ההעדר והתמונה החסרה הם אלו שמעבירים את המסר הכי טוב. כמו במקרה הזה שבו אף תמונה לא הייתה יכולה להעביר את המסר יותר טוב מהמילים:
מאז העת העתיקה עברו המילים והתמונות שינוי מהותי ומשמעותי. הפילוסוף שהתעסק באופן הכי מרתק לדעתי במושג "המבט" הוא מישל פוקו והוא עשה את זה דווקא בספרו ״הולדת הקליניקה״. אני כותבת ״דווקא״ כי זה לכאורה ספר על רפואה אבל כבר התת כותרת אומרת שזה למעשה ״ארכאולוגיה של המבט״. השאלה המהותית היא איך אנחנו רואים. ומה אנחנו רואים. לא מבחינה ביולוגית. אלא מבחינה פילוסופית.
בעת העתיקה, בזמנו של קונפוציוס המבט היה ישיר. הרופא הסתכל בגוף של החולה ובפצע עצמו. ללא מתווכים. המידע שקיבל הרופא על החולה היה אמנם ישיר אבל מוגבל כיוון שהעין האנושית היא מוגבלת.
לאחר המצאת הדפוס ובמיוחד בתקופה המודרנית כשנכתבוספרי הרפואה, הרופא הפסיק להסתכל בגוף של החולה והתחיל להסתכל בספרים. זאת הייתה תקופה שבה בשום אופן תמונה לא הייתה שווה אלף מילים. בתקופה שבין המאה ה-18 ואמצע המאה ה-20 האוכלוסיה הייתה אוכלוסיה קוראת. מידע כתוב נתפס כמידע אמין. כן, כן אפילו יותר מתמונה. בתקופה ההיא האמינו למילים אפילו שהתמונות סיפקו הוכחה אחרת. הנה למשל תמונה אחת, מהמאה שעברה, שלא הצליחה לשכנע אותנו שהיא אמיתית והעדפנו להאמין למילים שעליהם התחנכנו:
ומה קרה מאז? מאז המצאת האינטרנט, הפוטושופ והסמרטפונים הראייה שלנו הפכה להיות ראיה דרך מסכים. המבט שלנו הוא מבט מתווך.
אם נמשיך את פוקו (נפטר בשנת 1984 ) אז הרופא היום לא מסתכל לא בפצע עצמו וגם לא במחלה אלא בצג של המחשב. פוקו מכנה את התופעה הזאת כ״קריסת המבט״ כך שאנחנו למעשה חוזרים 3000 שנה אחורנית להיות חברה של ״לא קוראים״ (בספרים) ו״לא רואים״ (בעיניים).
ובכל זאת ולמרות קריסת המבט ואיבוד היכולת לראות אנחנו חיים בעולם שדורש מאיתנו לשתף מסרים מילוליים ומסרים חזותיים ועוד לעשות את זה ״נכון״. איך עושים את זה? מה הכללים? ממי אנחנו צריכים ללמוד (רמז עבה: תשאלו את עצמכם מי המוסד שהצליח במשך אלפי שנים להעביר מסר ברור להמונים הבורים באמצעות תמונות..) ואיך לגרום לתמונה אחת להיות שווה לאלף לייקים? על זה בפוסט הבא, שיהיה כבר רק אחרי הכנס המדובר.
להרשמה לכנס שופר הזהב ולתוכנית הכנס היכנסו לאתר מכללת אמונה:
ד"ר ענת חן 