הפסאז'ים של פריז – שוטטות בין מודרניזם לפוסטמודרניזם

חזרתי מפריז. היא באמת נפלאה וכל מי שאמנות היא חלק מחייו חייב לחזור אליה מדי פעם למלא מצברים..

אבל מה הכי אהבתי? את הפסאז'ים. במיוחד את שני הפסאז'ים המקיפים את מוזיאון השעווה garvin.

הפסאז'ים הם מעברים מקורים בתקרות זכוכית שהמשוטטים של פריז נמלטים אליהם בימים גשומים ויש בהם חנויות מיוחדות. הנה למשל פסאז' ז'ופרוי. רק הרצפה היא יצירת אמנות בפני עצמה.

כיוון שירד עלינו גשם נמלטנו גם אנחנו לפסאז'ים. את הפסאז'ים בנו כבר לפני למעלה מאתיים שנה והם למעשה עולם מיוחד של חלונות הראווה עם מניטורות, חנויות של ספרים עתיקים ושאר פריטים לאספנים כמו מקלות הליכה, בולים וכרזות של סרטים.

כשראיתי את המניאטורה הזאת למשל באחד מחלונות הראווה לא יכולתי שלא לחשוב על הפילוסוף וחוקר התרבות וולטר בנימין. הוא התחיל לכתוב על "מפעל הפסאז'ים" אך לא סיים את מחקרו. הוא כינה את הפסאז'ים של פריז "מופע קסמים" וטען שיש בהם "צורות חלומיות של התרחשות". נכון שיש כאן רק זוג בובות יושבות על ספסל ונשענות אחת על השנייה אבל הן משמשות מיקורקוסמוס לפריז כולה ולאנושיות בכלל.

וולטר בנימין ראה בחלונות הראווה האלה חלומות של עידן מודרניסטי שמגלמים את ההתלהבות מכל מה שחדש… ואכן המאפיין הבולט ביותר של חלונות הראווה בפסאז'ים זה העומס המטורף. הריבוי. יש המון מהכל, והכל מאוד צבעוני.

בזמנו של בנימין זאת באמת הייתה ההתלהבות מכל מה שחדש ואילו היום? כמה עשורים אחרי נראה לי שזאת דווקא ההתלהבות מכל מה שישן, עתיק ומריח "כמו של פעם" כמו בתמונה הבאה של דמויות ותלבושות מנייר שממלאות חלון ראווה שלם:

או בחלון  הזה שבו שפע עצום של מוביילים מחרוזים ואבני זכוכית:

יש גם את העניין של קני המידה. כל צה שצילמתי בתמונות הקודמות זה מניאטורות. נדמה היה לי שכל דברים שאנחנו רגילים לראות במציאות גדול מופיע בחלונות הראווה של הפסאז'ים בקטן. ומה שקטן במציאות דווקא זה מופיע בפסאז'ים בענק. הנה תמונה של דמות פליימוביל ענקית….שבדרך כלל אנחנו רגילים לראות אותה קטנה מאוד.

ואם הפסאז'ים הזכירו לי את המודרניות של וולטר בנימין אז דווקא בלובר חיכתה לנו הפתעה מאוד פוסטמודרנית. מדובר על חדר ההשראה של רוברט וילסון שמוצג בלובר עד חודש מרץ 2014.

רוברט וילסון הוא אחד מהיוצרים הכי חשובים של התרבות הפוסטמודרנית. האמצעים והדימויים שהוא משתמש בהם בתאטרון שלו כמו גם בעיצובים ובמייצבים כאילו לקוחים מספרי הפילוסופיה של מיטב ההוגים העכשוויים. נזכיר רק את העובדה שהוא עושה שימוש בשתיקה באותה מידה שהוא עושה שימוש במילים מה שמזכיר את האימרה המפורסמת של ויטגנשטיין שמה שאי אפשר להגיד אותו – אותו יש לשתוק וכמובן גם את הקונצרטים של השקט ועוד…

חדר ההשראה שלו עמוס מאוד ומורכב משפע של אוביקטים. מקובל להגיד שוילסון בתאטרון שלו לא מספר סיפור אלא עוסק בדימויים.

באופן מפתיע המדפים העמוסים בחדר המגורים של וילסון שמוצגים בלובר הזכירו לי מאוד את חלונות הראווה העמוסים שראיתי בפסאז'ים. כאילו מתוך מאמר על פוסטמודרניזם קיבלנו הוכחה שאין יותר אמנות גבוהה ואמנות נמוכה, שמסחר ואמנות  כמו גם אספנות וריבוי הם יסודות חשובים בתרבות שלנו.

הנה עוד מבט על החדר של וילסון בלובר

         

החיבור הזה בין הפסאז'ים העמוסים במודרניות ובין התצוגה הפוסטמודרנית בלובר הביא אותי לחשוב שבעצם הכל הוא כמו גלגל ענק אחד גדול… (וגם הייתי חייבת להכניס לסיום את התמונה של הגלגל ענק שעליו עליתי בפעם הראשונה בחיים….)

הערה: את התמונות של החדר של וילסון לא אני צילמתי. הן לקוחות מחיפוש תמונות בגוגל. משום מה לא היה לי נעים לצלם בתצוגה שלו. שאר התמונות הן שלי.