הכל כתוב: על הסרט מכתוב ועל מי שקורא את הפתקים שאנחנו שמים בכותל

Image result for ‫מכתוב‬‎

מי באמת קורא את הפתקים שאנשים מטמינים בכותל? שאלה טובה. זאת אחת השאלות שהסרט "מכתוב" (תסריט ומשחק: חנן סביון וגיא עמיר, בימוי: עודד רז, ישראל 2017) מבקש לשאול.

המנהג היהודי לכתוב פתקים עם בקשות שונות ומשונות ולשים אותם בין אבני הכותל בתקווה שאלוהים או מישהו מטעמו יקרא הוא מנהג שנראה לנו קצת "ארכאי" בשביל לבסס עליו עלילה של סרט עכשווי. אבל הסרט מצליח להפוך אותו למאוד רלבנטי.

סטיב וצ'ומה, שני גיבורי הסרט מנסים לעזור לאנשים המבקשים משאלות בכותל. כותבי הבקשות (בעיקר כותבות) מופתעים מאוד שתפילתם נענתה, הם לא ציפו שאלוהים יקרא. צמד הגיבורים לוקח את הגורל בידיים. סטיב וצ'ומה משחקים אותה סוג של "אלוהים". בסופו של דבר מתגלה שבכל זאת איך שלא מסתכלים על זה אלוהים מסובב את הדברים מלמעלה ואנחנו, בני האדם בסך הכל משלים את עצמינו שיש לנו איזה שליטה על משהו.

בין השאר אפשר להגיד שזה סרט שעוסק ביחסים המורכבים שבין האל ומאמיניו. השאלה היא האם באמת הכל כתוב מלמעלה או שיש לנו, בני האדם, את היכולת להשפיע על גורלנו ולשנות את המציאות? האם אלוהים עובד אצלנו או אנחנו עובדים אצלו?

גדולי חכמי האמונה נתנו את דעתם לסוגיה "הכל צפוי והרשות נתונה". במסכת אבות מופיע ביטוי פרדוקסלי מפיו של רבי עקיבא "הכל צפוי והרשות נתונה". מצד אחד הכל כבר כתוב מלמעלה, מצד שני יש לאדם גם את האפשרות להשפיע ובכך לשנות את המהלכים הקבועים מראש. על הפרדוקס הזה מדבר הסרט. לאורך כל העלילה מרחפת שאלת ה"גורל" לעומת ההתערבות האנושית.

ונחזור לשאלה מי קורא את הפתקים בכותל והאם יש טעם בכלל לכתוב אותם. הסרט הזכיר לי כמה דברים משעשעים בעניין הזה.

באתר של הקרן למורשת הכותל מוכנים לסייע למי שרוצה לשים פתק בכותל ולא יכול להגיע. לשם כך הכינו באתר דף ריק מעוצב במראה עתיק. המראה של פתק דמוי קלף, שרוף מעט למעלה ולמטה נועד כנראה להכניס את המבקש לאווירה המקודשת. רוב האנשים שמגיעים להטמין פתקים בין האבנים הדוממות מסתפקים  בסתם חתיכת נייר שאין בה צורך. אבל כאשר מדובר בפתק וירטואלי העיצוב שומר על האווירה. אחרי שכותבים את המשאלה באתר לוחצים על "שלח" והפתק, כך מובטח, מגיע ליעדו. כלומר לקיר.

Image result for ‫מכתב לכותל‬‎

בדף הפייסבוק "פתקים שלקחתי מהכותל" הועלו פוסטים עם אלפי פתקים שבעל הפרופיל וחבריו לקחו מהכותל וחשפו לעיני הציבור. מדובר כמובן במידע שנחשב אישי, אינטימי וסודי גם אם הוא לעיתים אנונימי ופרטי הכותב לא ניתנים לזיהוי. הטענה של חושפי הפתקים הייתה שזכות הציבור לדעת על מה מתפללים ומה אנשים מבקשים. מנגד הדף גרר כמובן ביקורת על חדירה לפרטיות וחשיפת סודות אישיים. מצד שלישי אנחנו יכולים גם לשאול האם לא כדאי שמישהו סוף סוף ייקרא את הפתקים הללו? האם לא כדאי למנף את מאגר הבקשות / טענות / תפילות העצום הזה הטמון בין האבנים לטובת האנושות? מי יודע אולי אם מישהו יקרא מה כתוב שם אפשר יהיה לעזור? כי איך שהוא נראה שלמרות שהשם של הנמען כתוב על חלק גדול מהפתקים במפורש "אלוהים היקר" כנראה הוא לא ממש יושב פיזית ופותח פתק פתק וקורא.

פעם בשנה נערך טקס על ידי רשות הדואר והרבנות. כל המכתבים שמגיעים לדואר ישראל וממוענים ל"אלוהים היקר" נלקחים לכותל בתקווה ששם נמצאת תיבת הדואר של אלוהים.

Image result for ‫מכתב לכותל‬‎

אבל המכתבים לא עוברים אוטומטית לאלוהים היקר. קודם כל פותחים וקוראים אותם וממיינים. אם למשל יש בהם קללות הם מוצאים מהערימה. וגם אם הבקשה כוללת דברים המוגדרים "חילול הקודש". ברשות הדואר לא בדיוק מפרטים  מה הכוונה "חילול הקודש" אבל ניתן להניח שתמונות לא צנועות שנשלחות לאלוהים זה דבר שאי אפשר שלא לצנזר. הוא אמנם ברא את חוה עירומה, אבל זה היה מזמן ועכשיו הוא כבר זקן והרבה יותר מכובד ככה שחייבים למנוע ממנו לראות דברים כאלה.

 

ועוד יצירת אמנות העוסקת בפתקים של הכותל שאני מאוד אוהבת. אפרת פלג הפכה את המקלדת לכותל המערבי החדש. בעידן שבו גוגל הוא האלוהים ואנחנו קוראים  מסרונים והודעות ווטסאפ כאילו היו קטעי תפילה האם עדיין יש משמעות להטמנת פתקים בכותל? האם אנחנו יכולים להרשות לעצמו לכתוב משהו מבלי ששני סימנים כחולים יעידו שמישהו קרא?

Image result for ‫אפרת פלג‬‎

 

אפשר להציע לך לוח שנה?

 

ביקור ארוך, מתיש ויש לומר נדיר (בשביל מה יש אפליקציה?) בסניף בנק לאומי הקרוב לאזור מגוריי הסתיים בהתנצלות הפקידה ובשאלה: "אפשר כפיצוי להציע לך לוח שנה?".

לוחות שנה היו מאז ומעולם מוצר של קידום מכירות. לוח שנה עם לוגו של  סוכנות ביטוח היה עיטור קיר קבוע כמעט בכל בית ובכל משרד בשנות ה-80 ואפילו עד תחילת שנות ה-90 שאז השתנה העולם ואתו גם ניהול הזמן בעקבות המצאת האינטרנט.

פעם אנשים נהגו ללכת עם לוחות שנה קטנים בכיס. (בערך בגודל של טלפון חכם) בכיס השני הייתה להם מטפחת וגם פנקס קטן עם כתובות ומספרי טלפון.  היום לוחות השנה כאלה הם פריט לאספנים ונמכרים במכירות פומביות.

את אוסף לוחות השנה האמנותיים שלי קיבלתי (אולי בעצם לקחתי) מאבי. אבי הוא אספן של כל מיני דברים. בעיקר של מצלמות אבל גם של ספרים ישנים ולוחות שנה. את רוב האוסף של לוחות השנה קנה בשוק הפשפשים ביפו, והם נבחרו בעיקר בגלל הציורים או התמונות שלהם.

התקופה הכי מתועדת באוסף היא שנות ה-80. לוחות השנה ברובם איטלקיים, כנראה נקנו בגלל יצירות המופת של גדולי האמנים המעטרים אותם. הם היו מיועדים לתליה על הקיר. זאת בעצם מעין תערוכה מתחלפת, כאשר בכל שבוע או בכל חודש קירות הבית משתנים בהתאם לעמוד בלוח השנה.

1981 – לוח שנה של כלבים.

              

עוד לפני שהיו סרטונים ויראליים של כלבים וחתולים היו לוחות השנה האלה מאוד פופולריים. הלוח הזה כמו לוחות רבים באוסף נשארו "נקיים". לא כתבו בהם אירועים משפחתיים, תאריכי ימי הולדת או הערות אחרות. מה שמלמד אולי שהלוח אכן שימש כתמונה מתחלפת ולא כמוצר לניהול זמן.

1983- לוח השנה האמנותי ביותר שנמצא באוסף.

           

הלוח הוא מאיטליה ומה שמיוחד בו שהוא לוח שבועי. יש בו 52 דפים ובכל דף ציור של אחד מגדולי האמנים האיטלקים. הלוח הזה הוא יותר "ספר אמנות" מאשר לוח שנה.

1985- עוד לוח שנה איטלקי.

      

תמונה אחת לכל חודש. אין קשר בין התמונות לעונות השנה. כל התמונות הן של ציירים מהמאה ה-19. מתוארים חיי הכפר של האיכרים והאיכרות. נוגעות ללב במיוחד התמונות של הנשים המטפלות בילדים ואני מניחה שבגלל התמונות הללו זכה לוח השנה היפה הזה להיכנס לאוסף.

 

לוח שנה מתוצרת ישראל מעניין במיוחד שנמצא באוסף הוא לוח שנה לשנת תשנ"ה 1994-1995 בהוצאת חברת מוצרי הנייר היוקרתית טורנובסקי.

 

טורונובסקי זה שם נרדף כמעט ללוחות שנה אמנותיים ארץ-ישראליים. החברה נוסדה בשנת 1940. לוח השנה הראשון יצא בשנת 1977. טורנובסקי עיצבו את לוחות השנה המפורסמים של אל על.

       

אבל לא זאת הסיבה שאני אוהבת במיוחד את לוח "פסיפסי ארץ ישראל" שלי. הסיבה היא שסוף סוף יש בלוח הזה עקבות חיים. עיגולים מסומנים על ימים מסוימים ולידם" "טיול שנתי" ושאר בילויים. הלוח שימש כנראה נערה צעירה, אולי בתיכון. היא עשתה הרבה מאוד בייביסיטר בשנה הזאת ואת כל החשבונות כתבה על גבי הלוח. "הם חייבים לי 4 ₪" או "אני חייבת לריקי" ועוד ועוד הנהלת חשבונות. באפריל היא לקחה שיעור ראשון בגיטרה. אולי כל החסכונות מהבייבסיטר שעשתה אצל ריקי או דני (שם שמופיע הרבה כמי שחייב לה או היא חייבת לו) אפשרו לה לקנות גיטרה ולהתחיל ללמוד לנגן. זה גם אחד הלוחות האחרונים באוסף… תמו הימים של לוחות הכיס, לוחות השנה ומטפחות הבד. יחי האאוטלוק.

הכרה, צדק וריפוי

 

בכנס מנהגי החינוך של החמ"ד (ירושלים, בנייני האומה, 10/7/17) נתבקשתי להשתתף בפאנל על הייצוג של הנשים המזרחיות בצילום ובקולנוע הישראלי.

אלה ימים לא קלים והנושא בוער. הרגשתי שאי אפשר הפעם להסתפק במצגת אקדמית עם תאוריות בפמיניזם ומגדר לנוכח המראות, ההפגנות והעדויות שאנחנו שומעים, לפעמים לראשונה בגוף ראשון נקבה.

אז פתחתי בנימה אישית, בהתבוננות נוספת בשלוש תמונות מוכרות היטב:

 

התמונה הראשונה היא של אישה מזרחית, יחפה, בשמלה משובצת ארוכה וכיסוי ראש יושבת על הרצפה ולפניה כלים ומזון. זוהי מעברת כסלון בתחילת שנות השישים של המאה העשרים. הצלם, כנראה גבר, עבד בלשכת העיתונות הממשלתית ותיעד במצלמתו את חיי היום יום במעברה. רוב התמונות הצרובות לנו בזכרון הקולקטיבי מתקופה זו היא של נשים או נערות על רקע האוהלים, חבלי הכביסה ושלוליות המים. אבל כאן יש זווית אחרת.

 

התמונה השנייה היא  של רונית אלקבץ ז"ל מהסרט "גט" (2014). ויויאן אמסלם נלחמת נגד הממסד הרבני. אבל לא מתוך מניעים פמיניסטיים. בספרות המחקר מכנים את הפמיניזם המזרחי "פמיניזם נגיש לכל". ויויאן אמסלם לא למדה מגדר. היא פעולת מתוך כוח ההיגיון והשכל הישר ומבקשת לעצמה את החופש שלה בתוך גבולות ההלכה היהודית שאותה היא מכבדת.

התמונה השלישית של הצלמת דורותיאה לאנג, בה רואים אישה ממוצא אינדיאני עם שלושת ילדיה בתקופת השפל בארצות הברית, שנות השלושים של המאה ה-20. התמונה, אחת מסדרה של שש תמונות התפרסמה תחת הכותרת "אם נודדת".

התמונות דומות להפליא למרות הבדלי הזמן והמקום. הנשים יושבות, מבטן מודאג, המצח מקומט, מרפק נשען על הברך או השולחן מחפש תמיכה. והיד על הפה. אני מביטה שוב בתמונות הללו ומרגישה שככל שאני מביטה בהן יותר ככה אני מצליחה פחות להבין או לפרש בצורה חד משמעית את מה שאני רואה.

על מה הן חושבות? במה הן מביטות? זווית הצילום לא מאפשרת לנו לפגוש את מבטן. אבל אני לא יכולה להפסיק להסתכל עליהן. האם העיניים החודרות שלהן מסתכלות קדימה אל העתיד או אחורה אל העבר? האם כמו אשת לוט המחשבות נודדות לראות מה נשאר במקום ממנו באו. אולי הן הדמות הנשית הכפילה של מלאך ההיסטוריה של פול קליי, עליו כתב וולטר בנימין שהוא מביט לפניו בגל חורבות של העבר ונושא מבטו קדימה אל העתיד?

חלפו כמה עשרות שנים מאז מעברת כסלון אולי יש לומר כשלון. אבל מה השתנה?

אני מביטה עכשיו בקבוצת הנשים בסרט "ישמח חתני" (2016). כיסוי הראש נשאר במקומו אם כי מהודק קצת פחות. המבט עדיין מודאג. המצח מקומט. לא שקט. הן כועסות. האישה הבודדה הסגורה בעולמה הפרטי ובדאגותיה האישיות התחלפה בקבוצת נשים. הסולידריות הנשית היא המפתח להבנת המשמעות של המהפכה הפמיניסטית במיוחד בפמיניזם המזרחי.

אבל השינוי הגדול הוא כמובן בתנועת היד. מחוות הידיים של דמויות נשים בתרבות החזותית הם תמיד ראי לנפש ולמצבה הרגשי של הדמות. קודם היד כיסתה על הפה, בתנועה קלה פנימה. תנועה שיש בה הרבה מודעות למצב האישי אבל מעט מאוד פנייה החוצה. המחווה עברה שינוי. קודם נוספה לה היד השנייה ושתיהן ספקו כפיים. ספיקת הכפיים היא התנועה האופיינית לנשים במצבי אבל וקינה. אבל אז נפתחה היד בתנועה חדה קדימה ובאצבע מאשימה. ועם פתיחת היד נפתח גם הפה והתחיל להשמיע את הקול המושתק.

בסיום הרצאתי בכנס הקראתי תפילה קצרה שחיברתי לנוכח דמויותיהן של הנשים המביטות אלינו מהעבר ומההווה:

אלוהינו ואלוהי אבותינו.

תבוא ותעלה לפניך דמותה של האישה והאם המביטה אלינו בכל התמונות, בסרטים, במסכים, בהפגנות וברשתות החברתיות. אל תתעלם ממנה כפי שהתעלמנו אנחנו ואבותינו.

שאנחנו עזי פנים. לא ראינו. לא רצינו לשמוע את העדויות, את הסיפורים של אחיותינו על הילד, על הילדה. על העוול. לא הבטנו בה אבל היא הביטה בנו.

לא קראנו לה בשם, לא הכרנו בקיומו של הכאב. כיזבנו. טעינו. לצנו. קשינו עורף. אבל עכשיו הפכנו מבטנו. עשה שלא נשכח את מבטה ואת תמונתה.

המצא לכולנו הכרה, צדק וריפוי. ברוך אתה ה' שומע תפילה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לוחות הברית באמנות היהודית – שיעור קצת אחר לחג השבועות

ליל שבועות הוא אחד המאתגרים למי שרוצה להעביר שיעור מעניין שעוסק בפרשנות של טקסטים חזותיים, כלומר תמונות. אי אפשר להשתמש במצגת. אז מה עושים? מכינים דף מקורות שמורכב מתמונות. מצלמים כמה עותקים בצבע לכאלה שממש מגלים ערנות בשלוש לפנות בוקר. כל שאר המנומנמים יסתפקו בתמונות שחור לבן. בין כך בשיעור הזה לא כל כך חשוב הצבע, חשובה הצורה. מומלץ גם להכין דף מקורות עם טקסטים קצרים שאותם אפשר להקריא ללומדים. את השיעור הכנתי כך שהוא משלב מקורות חזותיים עם טקסטים. מעבירי ומעבירות השיעורים מוזמנים לערוך אותם כרצונם.

עוד כוס קפה שחור למי שנרדם ומתחילים.

לוחות הברית המוכרים לנו כיום כסמל ואייקון חזותי הם שני מלבנים מעוגלים מחוברים ביחד. מי לא מכיר למשל את סמל בני עקיבא? או את סמל הרבנות הראשית (שהוחלף בינתיים)? והרבנות הצבאית? בכולם המוטיב המרכזי הוא לוחות הברית.

Image result for ‫סמל הרבנות הראשית‬‎Image result for ‫סמל הרבנות הצבאית‬‎     Image result for ‫סמל בני עקיבא‬‎

מאיפה הגיע הצורה הזאת? האם ככה היו נראים לוחות הברית המקוריים? מה הייתה הבעיה עם הלוחות המעוגלים שהרבי מלובוויטש התנגד להם כל כך? מדוע החליטה הרבנות הראשית לשנות את הסמל שלה  ולהפוך את הלוחות המעוגלים ללוחות מלבניים ישרים?

הכל מתחיל מהעובדה שיש מעט מאוד מידע על צורתם המקורית של לוחות הברית.

מקור מס' 1: "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדת לחת אבן". (שמות, לא, יח).

מכאן אפשר ללמוד רק שהיו שני לוחות, ושהם היו עשויים אבן. אבל הצורה לא ברורה. לפי התלמוד הבבלי צורת הלוחות הייתה דווקא ריבועית:

מקור מס' 2: אורכן שישה טפחים ורוחבן שישה ועוביין שלושה" (בבא בתרא, יד,א)

אבל התלמוד הירושלמי הוא המקור הראשון שמדבר על לוחות הברית מלבניים:

מקור מס' 3: "אורכן שישה טפחים ורוחבן שלושה" (סוטה, ח, ג)

בהעדר תיאורים חזותיים של לוחות הברית מהעת העתיקה לא ניתן לדעת כיצד באמת נראו הלוחות שהחזיק משה בידיו. אז מאיפה הגיעה הצורה של שני מלבנים מעוגלים מחוברים אחד לשני?

מי שאחראי לצורה שהפכה להיות מזוהה כל כך עם העם היהודי היו דווקא הנוצרים. הצורה של שני לוחות מחוברים נקראת דיפטיכון. בעת העתיקה היו כותבים על שני לוחות שאותם היו מחברים ביחד. זה למעשה הצורה הקדומה של ה"ספר" שהוא לא מגילה מגולגלת אלא חפץ שנפתח ונסגר. דומה לספר של ימיינו אבל לא מנייר ובלי דפים. בגלל שככה כתבו בעת העתיקה ובמהלך ימי הביניים האמנים הנוצרים פרשו את הפסוק "לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים" (שמות, לא, יח) כדיפטיכון שבו יש כיתוב מצד ימין ומצד שמאל.

במאה השלוש עשרה, הנרי השלישי מלך אנגליה הוציא פקודה מיוחדת ובה הוא מצווה על אות מיוחד (טלאי) שהיהודים חייבים לשאת על בגדיהם ובה נאמר כך:

מקור מס' 4: "כל יהודי ישא על חזהו, על לבושו העליון, בכל מקום אשר ילך או ירכב, הן בעיר והן מחוצה לה כעין שני לוחות לבנים, עשויים פשתן או קלף" 

וגם המלך אדוארד הראשון, בשנה השלישית למלכותו היא שנת 1275 הוציא צו:

מקור מס' 5: "כל אחד מהם [היהודים] אשר מלאו לו שבע שנים, ישא על לבושו העליון סמל עשוי אריג צהוב ובצורת שני לוחות, שש אצבעות אורכו ושלוש אצבעות רוחבו".

באיורים מאותה תקופה אנחנו יכולים לראות יהודים עונדים את הטלאי של לוחות הברית:

Image result for ‫לוחות הברית טלאי‬‎

כך למשל נראה גירוש יהודי אנגליה, בכתב יד מאויר משנת 1355. שלושה יהודים עונדים את הטלאי עם לוחות הברית המעוגלים. וכנראה מישהו מטעם השלטונות או מטעם עצמו מכה בהם.

מהאמנות הנוצרית או יותר נכון מהמציאות ההיסטורית של היהודים בימי הביניים התגלגלה הצורה של הדיפטיכון המעוגל גם לכתבי היד היהודיים. בחלק מתיאורי מתן תורה באמנות היהודית בימי הביניים מתארים את משה יורד מההר עם הלוחות המעוגלים.

Image result for ‫מתן תורה באמנות‬‎

בהגדת סרייבו, כתב יד מספרד מהמאה הארבע עשרה משה עומד גבוה על ההר ומחזיק את הלוחות, עומד למסור אותם. בני ישראל עומדים מסביבו.

אבל בכתב יד אחר, בשולי פיוט לחג השבועות יש תמונה שבה משה מוסר לבני ישראל שני לוחות מלבניים מחוברים  כמו כריכה של ספר.

Image result for ‫מתן תורה באמנות‬‎

בתמונה זו האנשים חובשים את "כובע היהודים". הכובע המחודד  היה  סימן מזהה ומבדיל של היהודים בימי הביניים. (חפשו  "כובע היהודים" בויקיפדיה). גם כובע היהודים וגם הטלאי של לוחות הברית על הבגד היו בצבע צהוב.  מה שהפך אחר כך להיות אולי השראה ל"טלאי הצהוב".

בתקופת הרנסנס לא הייתה עדיין צורה קבועה ומסודרת ללוחות הברית באמנות הכללית. פעם הם הופיעו באמנות כלוחות מלבניים ונפרדים ופעם בצורת הדיפטיכון המעוגל. הנה למשל ביצירה הכי מפורסמת של משה והלוחות. הפסל משה של מיכאלאנג'לו. הפסל נמצא בכנסייה צדדית ברומא, לא רחוק מהוותיקן. לוחות הברית המלבניים של משה לא בולטים ביצירה והיא כאילו נושא אותם כבדרך אגב, כאילו היו סתם שני לוחות ולא כאלה שכתובים באצבע אלוהים.

Image result for ‫משה מיכלאנג'לו‬‎

מה שהתיירים הרבים שבאים להצטלם עם משה לא תמיד שמים לב זה לפסלים האחרים המקיפים את משה, גם הם של האמן המפורסם וגם להם יש משמעות בהקשר של לוחות הברית. משני צדדיו של משה ניצבות שתי נשים. רחל ולאה. מה קשורות רחל ולאה לכנסייה ברומא?

מאז ימי הביניים אנחנו מוצאים בכנסיות  פסלים של זוג האחיות המקראיות רחל ולאה. או יותר נכון לאה ורחל. לאה הייתה הבכורה והיא מייצגת בצמד הזה את היהדות. רחל הצעירה היא הדת הנוצרית. השמות שקיבלו צמד הנשים המפוסלות הם הסינגוגה (בית כנסת) ואקליזה (כנסיה). ואיך מתארים את היהדות והנצרות באמצעות דמויות נשיות? נותנים לכל אחת מאפיינים משלה. את לאה מתארים עם עיניים קשורות ומבט מושפל. היא לא רואה את האמת. את רחל מתארים עם כתר על הראש ומבט ישיר וזקוף. היא הדת המועדפת. ומה מחזיקה לאה, הסינגוגה, בידיה? את לוחות הברית. הנה למשל פסל של לאה מחזית הכנסייה בשטרסבורג, צרפת המאה השתיים עשרה.

Image result for ‫סינגוגה ואקלזיה‬‎

עיניה של הסינגוגה קשורות ובידה היא מחזיקה את לוחות הברית שכמעט נשמטים לרצפה. המשמעות היא החלפתם של הלוחות (הברית הישנה) בברית החדשה בתפיסה הנוצרית.

מכאן אפשר לחזור לשאלה שאיתה פתחנו העוסקת בשילוב לוחות הברית בתוך סמלים של מוסדות דתיים. ראינו כי במהלך ימי הביניים הלוחות הפכו לסמל של גנאי ולטלאי של זיהוי נגד היהודים. מאז חלה התפתחות בסמל של לוחות הברית והיהדות התחילה לאמץ את צורת הלוחות המעוגלת בבתי כנסת רבים מעל ארון הקודש. גם תשמישי קדושה ומצווה  נושאים עליהם את סמל הלוחות והמשמעות האנטישמית שלהם בתקופות קדומות יותר בהיסטוריה הלכה ונעלה. אבל יש מי שלא שכח את הטלאי והגנאי של לוחות הברית.

הרבי, מנהיג חסידות חב"ד ומהמנהיגים היותר משפיעים ביהדות במאה העשרים יצא נגד השימוש בלוחות הברית המעוגלים כסמל יהודי:

מקור מס' 6: בשנת תשמ"א דיבר הרבי מליובאוויטש בפומבי על הצורך לתקן את הטעות הנפוצה של ציור לוחות עגולים, ולהקפיד לציירם מרובעים. למעשה פתח הרבי בפעילות בעניין זה כבר שנים רבות קודם לכן. "בפרסומינו, ובפרט לילדים, מדייקים אנו בזה", כותב הרבי, ובהזדמנות נוספת – "וכמפורסם גם-כן על-ידי הציור שעל השיחות-לנוער".

ואכן בשנת תשע"ה שינתה הרבנות הראשית את הלוגו שלה וריבעה את הלוחות וכיום הסמל שלה נראה כך:

 

עזרת נשים כמשל: אקטיביזם משיחי בהסוואה פמיניסטית בסרט "ישמח חתני"

כן פמיניזם / לא פמיניזם

"ישמח חתני" (אמיל בן שמעון, שלומית נחמה) הוא סרט מקסים, עמוק ושנון אבל קודם כל, לדעתי, הוא לא סרט פמיניסטי.

נכון שמרבית העלילה שלו עוסקת במחאת נשים אבל אף אחת מהדמויות הנשיות בסרט לא מייצגת אישה "פמיניסטית" ואפשר לומר שערכי המאבק הפמיניסטי זרים מאוד לעולמן של נשות קהילת מוסיוף שבסך הכל רוצות לתקן את עזרת הנשים שקרסה.

אתי, תקוה, ברכה ויפה הן נשים הפועלות עדיין בסדרים ישנים של חברה מסורתית בה הבעל הוא המפרנס העיקרי והיחיד, המגיע הביתה אחרי יום עבודה ומצפה למצוא את האישה שלו מחכה בבית, הסירים שהכינה מלאים והמים בדוד חמים. לציון יש חנות לתבלינים אבל מה עושה אתי אשתו? אין לדעת. אפשר רק להניח שהיא לא אשת קריירה אם בשעה 12:00 בצהריים, מדי יום, היא מתייצבת בחנות שלו עם המטעמים שבישלה והם אוכלים ביחד. נכון, באהבה שלהם אפשר רק לקנא.

בשיא המחאה, חבורת הנשים משאירה את הגברים לבד ומתכנסת בבית אחד. אתי, הגיבורה הראשית, שולחת את יפה להדליק את המים החמים עבור ציון. שתהיה לו מקלחת חמה. זהו עדיין אותו עולם שבו גברים לא יכלו להדליק בעצמם את הבוילר. יפה לעומת זאת חוזרת נפעמת מדייט שבו הבחור הביא לה "פרח". פרח אחד ויחיד אבל זאת בהחלט סיבה להתרגשות מצד נערה שמחכה לראות האם הוא "יציע" לה קשר רציני.

כאשר נשות מוסיוף מפגינות מול הישיבה של הרב דוד במחאה על שלקח להן את הכסף שאספו לבניית עזרת הנשים מגיעות למקום הפמיניסטיות ה"אמתיות" ומציעות להן עזרה. המפגש הקצר מאוד בין שתי קבוצות הנשים מבליט את הפער בינהן. הפמיניסטיות מציעות מיד סיוע מקצועי, משפטי כמו שהן רגילות במאבקים כאלה. כאשר הן שואלות במה אפשר לעזור נשות מוסיוף מציעות להן לחלק אולי פליירים, ועוברות מיד לדון בסלט הטעים ששלח ציון לאתי. בכלל כיאה לחברת נשים מסורתית נושא האוכל וה"בישולים" הם עניין גדול בסרט. חבל רק שלא כתבו בסוף הסרט את המתכון לסלט פירות המדהים של ציון. הסוד כנראה נמצא בתבלינים.

בכלל, מחאות של נשים כנגד העולם הגברי הדתי לא חסר בהיסטוריה היהודית עוד הרבה לפני שהפמיניסטיות שרפו את החזייה הראשונה. למשל "מרד הטבילה במצרים" זה סיפור שתמיד ריתק אותי. במאה השתיים עשרה, במצרים, נשים סרבו לטבול במקווה. לא אישה אחת, לא קהילה אחת, אלא מאות ואולי אלפי נשים יצאו כנגד הטבילה במקווה ולא עזרו כל הרבנים הגדולים ובראשם הרמב"ם שיצאו כנגד המחאה הזאת. הנשים עמדו בסירובם הרבה מאוד זמן. ולא, הן לא פמיניסטיות.

בהקשר של הסרט "ישמח חתני" מעניין להשוות בין שתי המחאות. קודם כל אחת הסצנות המצחיקות של הסרט מזכירה את "הרמב"ם" כאשר לא ברור אם המשפט שהן מצטטות הוא מהרמב"ם או מהרמב"ן… אבל באופן מהותי בשתי המחאות הנשים גוזרות על הגברים פרישות. נשות מצריים במאה השתיים עשרה היו נידות (אישה שלא טובלת במקווה היא נידה) ואסורות על בעליהן, ואילו בסרט נשות הקהילה עוזבות כאקט של מחאה את הבעלים לבד ועוברות לגור ביחד בדירה של יפה. אה, כן. לא לפני שהן משאירות לגברים הוראות ברורות כמו: אל תשכח לקחת את התרופות, אל תשכח למרוח את המשחה. אולי הנשים בסרט לא פמיניסטיות אבל ברור שהגברים הם תלותיים מאוד.

עזרת נשים כמשל

לא ברור לנו מתי התחילו עזרות נשים בבתי כנסת, ככל הנראה זה היה במהלך ימי הביניים. בבתי כנסת עתיקים שהתגלו בישראל אין עדות לעזרת נשים ולא בטוח שנשים היו מגיעות לתפילה בשבתות ובחגים. אבל המונח "עזרת נשים" לא קשור כלל לנשים. כשבית המקדש היה קיים הייתה בו "עזרת נשים". בעזרה היו גם גברים וגם נשים באופן שווה וללא הפרדה. בימים מיוחדים כמו למשל בשמחת בית השואיבה היו הלוויים עומדים בעזרת הנשים ושרים. מכל מקום זה לא עזרת הנשים המוכרת לנו מבתי הכנסת כאזור השייך לנשים בלבד.

קריסת עזרת הנשים בסרט מסמלת את חורבן הבית. חורבן בית המקדש. בית הכנסת הוא תחליף לבית המקדש שאיננו. כאשר אנו פוגשים לראשונה את רב הקהילה, הרב מנשה, הוא נוזף בציון שלא תיקן את החלון השבור. הרב מנשה אומר לציון ש"אסור להתמהמה בתיקון בית ה'". הרב, כמו נביאי ישראל לפניו מתריע על החורבן שיבוא. העם לא עשה תיקון. לא חזר בתשובה. ולכן יבוא החורבן, בית ה' יקרוס. אבל החורבן לא יהיה לנצח. הגלות תהיה ארוכה וקשה אבל אחריה תבוא הגאולה.

והנה, ממש בפתיחת הסרט אכן מגיחה לרגע הגאולה. גאולה היא אישה מסתורית שאנחנו פוגשים פעם אחת בלבד. "אנחנו לא רוצות בעיות גאולה" מזהירות החברות של אתי את גאולה. וגאולה מיתממת כאילו לא יודעת באיזה בעיות בכלל מדובר והולכת לשתות ערק. אבל טוב מאוד היא יודעת, ואנחנו יודעים שאלפי שנים חיכינו לגאולה שתבוא. והיא? עושה בעיות.

מדרש שמות הוא רובד מאוד פשטני בפרשנות על יצירה אמנותית, ספרותית או קולנועית. אבל הוא גם עוגן מאוד חזק שעוזר בפענוח העלילה. לגיבור הראשי קוראים "ציון". שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון. גבריאל ורפאל, שמות הגברים האחרים בסרט, כמו המלאכים העומדים ושומרים ליד כסא הכבוד. תקווה – אחת מארבע הנשים הגיבורות, הרי עוד לא אבדה תקוותינו, התקווה בת שנות אלפיים. אתי וציון משוחחים על עניין השמות: "אומרים שלכל אחד יש צדיק עם השם שלו ששומר עליו". אבל לציון אין צדיק. יש לו את אסתר המלכה.

אסתר המלכה, שהצילה את העם היהודי מההשמדה ההמונית הייתה לסמל של מלכה אישה שיכולה לשנות את גורל העם. לא לפני שהשתתפה כמובן בתחרות מלכת היופי בממלכת פרס. גם היא לא הייתה פמיניסטית גדולה. את חנוכת בית הכנסת קובעים ליום חג הפורים, הלו הוא חגה של אסתר. המאבק של הנשים יתחיל מיד לאחר פורים, בימי ההכנות לחג הפסח – הוא חג הגאולה. זהו יום השחרור. אבל האכזבה בו תבוא. כי את חג הגאולה יחגגו בני ישראל בחושך, בגלות, במרירות. ציון לא תיקן את דרכיו. ולא תיקן את החשמל שעושה בעיות וקופץ. ובליל הסדר לפתע כבה האור ולא ניתן לשבת עוד בבטחה בבית. ולכן כל בני המשפחה והאורחים גולים לרחוב, מושלכים מהבית ולא יכולים לחגוג את חג הגאולה.

שני דברים היה צריך ציון לתקן ולא תיקן. את חלון בית הכנסת ואת החשמל בבית. חלון הוא מקור אור חיצוני. האור הטבעי חודר מבעד לחלונות ומאיר את המקום החשוך. החשמל – מקור אור מלאכותי ופנימי. אבל בהעדר האור הפנימי ובהעדר האור החיצוני איך תבוא גאולה? הגאולה נמשלה לאור. ולא סתם אור אלא לאור הזריחה. כמו שהזריחה מגיעה לאט לאט כך היא גאולתם של ישראל. בכל יום מחכים לה ואף שהיא מתמהמהת לא מתייאשים.

מעניין מאוד גם "הרב דוד". הלא דוד הוא מלך ישראל. מחפש כבוד ושלטון. אבל גם לא נטול חטאים. ידוע ביותר הוא חטא דוד ובת שבע. והנה בת שבע היא אשת הרב מנשה. הרב מנשה חולה, אשתו בת שבע חסרת הכרה ומה רוצה הרב דוד הצעיר? לגזול את קהילת מוסיוף היקרה מהרב מנשה ולהפוך אותה לקהילה שלו. למלוך תחתיו. עכשיו רק חסר שיבוא נתן הנביא וימשול את משל כבשת הרש.

אקטיביזם משיחי בסרט "ישמח חתני"

הדילמה המרכזית העולה בסרט היא התנגשות בין שני ערכים בתפיסת היהדות מאז חורבן בית המקדש השני: גלות מול גאולה. כן כן, גלות ביהדות היא ערך.

הישיבה בגלות הפכה להיות עמוד התווך של היהדות במהלך אלפי שנים. עד לראשית הציונות, עד השואה ועד להקמת מדינת ישראל הגלות נתפסה כמצב הקיומי הבסיסי של העם היהודי. בגלות שגשגה היהדות סביב עולם הישיבות, לימוד התורה והתלמוד. היהדות הפכה להיות פסיבית וחרטה על דגלה את היותה "דת הספר" או "עם הספר". תרבות של מילים ולא של עשייה. בסרט, הרב דוד מבקש להמשיך להיות בגלות. הוא רוצה לכתוב ספר תורה. ספר התורה מבחינתו הוא המהות והעיקר ולא ה"מקום" או המרחב הפיזי שבו האנשים והנשים יוכלו להתנהל בחופשיות. ספר תורה קודם לעזרת נשים כך הוא פוסק. ספר התורה קודם לבניית הבית. ספר התורה מייצג גם יהדות גברית כיוון שרק גברים עולים לתורה וקוראים בו.

מנגד – קבוצת הנשים מייצגת את היהדות האקטיבית הפועלת להכשרת המקום הפיזי, לתיקון החורבן, לבנייה מחדש של מה שקרס. כאשר אחת הנשים מתקנת את מכפלת המכנסיים של בעלה היא אומרת לו: "אנחנו רוצות לבנות את עזרת הנשים עכשיו". היא מדגישה את המילה "עכשיו". מדינת ישראל נתפסת כתחילת הגאולה. התפיסה אומרת שעכשיו זה הזמן. ביהדות חב"ד רווחה המילה עכשיו בהקשר הגאולה: "אנחנו רוצים משיח עכשיו". נכון, גם שלום עכשיו. עכשיו זה הזמן, ואכן מורגשת בסרט הדחיפות. אין להתמהמה יותר. בניית הבית באה כמובן על חשבון ספר התורה. כאשר הזמן קצר והמלאכה מרובה והתקציב דל אפשר או לכתוב ספר תורה או לבנות עזרת נשים. תורה או עבודה?

ידועה המחלוקת של ר' שמעון בר יוחאי וחכמים. ר' שמעון בר יוחאי יוצא מהמערה שבה ישב שנים ולמד תורה. הוא חוזר מגלות ורואה לנגד עיניו מחזה מבעית. אנשים עובדים את האדמה. זורעים. חורשים. והוא צועק, כמו הרב דוד בסרט: "ותורה מה יהיה עליה?". איך אפשר לזנוח את המצב של לימוד תורה בשביל עבודת האדמה? מיד מחזירים אותו חכמים לגלות נוספת במערה. כעונש. זה לא מתאים להם. אי אפשר לקיים חברה לא פרודוקטיבית המבוססת על תורה בלבד ללא עבודה. הציונות הדתית ידעה לעשות מהסיפור הזה מטעמים. אולי לא טעימים כמו הסלט של ציון אבל מטעמים.

בעוד הרב דוד מיצג את הגלות והנשים מייצגות את האקטיביזם של הגאולה קבוצת הגברים בסרט מתלבטת. דרוש להם מנהיג. מה קרה למנהיג? המנהיג, הרב מנשה, נמצא במצב של הסתר פנים. הוא לא רואה. מצב של עיוורון. אבל לפתע (בעזרת כמה כדורים שנותן לו הפסיכיאטר) הוא שב לתפקד. הוא מעיר את ציון משנתו העמוקה ופוקד עליו: "קח אותי אליה…". אל מי? בסרט כמובן אל בת שבע אשתו. אבל בנמשל? אל הארץ המובטחת, אל המקום הנכסף, אל ארץ ציון וירושלים. "קח אותי אליה…".

אולי יש כאן רמז שביקור אצל פסיכיאטר ונטילת כדורים באופן קבוע יכולים להעיר עוד כמה מנהיגים מעיוורונם.

הסרט מסתיים בסצנת חתונה. כל חתונה יהודית היא זכר לחורבן. אנחנו מעלים את ירושלים על ראש שמחתנו. החתן שובר כוס זכר לחורבן הבית. "אם אשכח ירושלים תשכח ימיני". בתפיסה היהודית זוג שמתחתן הוא עוד שלב בבניית בית המקדש. מצאתי עוד הוכחה שהסרט הזה הוא לא באמת על פמיניזם אלא יותר על דברים אחרים. שתבוא גאולה, שתבוא גם שולה. משיח שיבוא.

 

 

לאבא שלי יש סולם. ולאבא שלך?

פרויקט הגמר של נועה ויינגרטן, בוגרת המסלול הבינתחומי במכללת אמונה נגע לליבי באופן מאוד עמוק. מדובר על פרויקט שעוסק באחד הנושאים הכי טעונים בעולם היצירה – הקשר בין אב לבתו. או בין בת לאביה. אבי-בתו.

נועה ויינגרטן, מתוך פרויקט הגמר "אבי! אבי!"
נועה ויינגרטן, מתוך פרויקט הגמר "אבי! אבי!"

אם התמונות מבוססות על צילומי ילדות, מי צילם את התמונות והיכן? ואם הן תוצר של זיכרון בלבד הכיצד נחרטו דווקא אירועים אלו ומה משמעותם? הפרויקט יוצר סקרנות בהתייחס לשאלה הכי גדולה של עולם האמנות: מה היה שם? את מי אנחנו לא רואים? מה נשאר מחוץ לטווח של העין, המצלמה, המכחול והיד?

נועה 2

התמונות של נועה, החזירו אותי לאלבום התמונות שלי, ובמיוחד למספר רב של תמונות שלי ביחד עם אבא שלי. התמונות צולמו בבית שבו גרתי, ברחוב הס 10 בפתח תקווה, אמנם קומה רביעית ללא מעלית אבל עם מרפסת. למה צולמו רוב התמונות בתקופת הילדות שלי במרפסת? אולי שם היה הכי הרבה אור? אולי היה צריך לחשוב פעמיים אם לרדת למטה ארבע קומות ללא מעלית? אני לא יודעת.

אבא שלי, חיים גרוס בתחילת שנות ה- 70 במרפסת הבית הרחוב הס 10 פתח תקווה
אבא שלי, חיים גרוס בתחילת שנות ה- 70 במרפסת הבית הרחוב הס 10 פתח תקווה

אבא שלי הוא צייר, צלם ואספן מצלמות שבימים ההם עשה הרבה נסיונות בהרכבת עדשות ובפיתוח תמונות באמבטיה. אמא שלי אומרת שהוא צילם את התמונות במרפסת כי בטח הוא רצה לנסות משהו חדש, עדשה חדשה. אבל אם הוא מצולם אז הוא לא יכול היה להיות הצלם. אמא שלי, היא זאת שלכדה בעדשות המשוכללות שלו את תמונות הילדות שלי.

אבא מרפסת         אבא מרפסת 1

אבל לא רק הקשר שבין זכרון ילדות, צילום וציור ריתק אותי בפרויקט הזה. נזכרתי גם בעוד משהו. באחת התמונות החשובות בפרויקט של נועה רואים ילדה מציירת את אבא שלה. זוהי תמונה סוראליסטית, מתוחכמת, תמונה שמאתגרת את הצופה מאוד. תמונה בתוך תמונה…ציור שהוא אמנות על אמנות שהיא ציור.

נועה וינגרטן, מתוך פרויקט הגמר "אבי! אבי!"
נועה וינגרטן, מתוך פרויקט הגמר "אבי! אבי!"

התמונה הזאת החזירה אותי לסיפור הילדים שאהבתי מאוד בילדותי "כך ולא כך". זהו אחד הסיפורים המפוספסים ביותר, לדעתי, רק בגלל שהוא "זכה" לצאת בקובץ אחד עם סיפור הילדים הידוע "דירה להשכיר". את האיורים לתרגום של לאה גולדברג עשה כמובן שמואל כץ.

כך ולא כך

 

הנה קישור לבלוג של איתמר שכותב על השתלשלות התרגומים לסיפור: http://www.itamar-books.co.il/?mode=nl&n=13

ב"כך ולא כך" הילדה ענת (אני!) מבקשת מאבא שלה (אבא שלי!) לצייר לה בכל פעם ציור, והנה האב המבולבל או המצחיק מצייר הכל הפוך: האיש במלונה והכלב קורא עיתון, עכבר רודף אחרי חתול, בתים על הים ואוניות על היבשה. באמנות כמו באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה. ענת לא מתייאשת ומבקשת מאביה כל פעם מחדש לצייר לה את התמונה הנכונה. את התמונה שהיא רוצה לראות. האם זה לא התפקיד העיקרי של ההורים? לצייר לילדה את תמונת העולם שהיא רוצה לראות?

ואם היה צריך עוד הוכחה לגאונות ולנצחיות של סיפורי ילדים טובים הרי שהציור האחרון בסיפור הוא ההוכחה. אבא מצייר לענת תמונה הפוכה שבה סוס רוכב על ילד בעוד שהילד מושך את העגלה. ענת מבקשת מאבא עוד תיקון אחד אחרון אבל הוא… מה לעשות, עונה לטלפון. כן, כן. כבר אז, לפני יותר מארבעים שנה הורים ענו לטלפון (בעידן שבקושי היו טלפונים) במקום לצייר לילדיהם ציור. ענת לא מתייאשת ויושבת לצייר בעצמה את הציור האחרון, הנה כך:

כך ולא כך 2

הילדה שמציירת את אביה הבוכה בתמונה של נועה החזירה אותי לתחושה שהייתה לי תמיד בעניין כוחה הגדול של האמנות להפוך את המציאות מלמעלה למטה ובחזרה דווקא בשביל להחזיר את הדברים בסופו של יום למקומם הטבעי. הנה כך. ולא כך.

נעבור לשקופית הבאה: על פרויקט הגמר של סיון קורן

מי זוכר היום את עידן השקופיות? לפי שהיו פה מצגות ולפני שמוסדות חינוך חלמו אפילו על מחשב וברקו בכל כיתה לימדנו את תולדות האמנות עם שקופיות.

היו לי קלסרים עם ניילונים שקופים מחולקים לריבועים, בכל ריבוע נחה לה שקופית ועליה מדבקה עם שם היצירה. להרצאות הייתי צריכה להגיע הרבה זמן קודם עם המחסנית ובה המתקן של השקופיות, לזכור לסדר הכל הפוך, מלמעלה למטה ומשמאל לימין, חצי מהתמונות שהייתי מקרינה נותרו בכל זאת הפוכות ולא הבנתי איך זה יכול להיות. עד שגיליתי את הפטנט של הנקודה האדומה. אם שמים נקודה על המסגרת של השקופית בפינה הימנית למעלה אז יש סימן איך להכניס את השקופית למחסנית.

במהלך ההרצאה, בעיקר בכנסים היה צריך למצוא מישהו שיעביר את השקופיות וכל משפט שני היה "נעבור לשקופית הבאה"… מתוך עשרים דקות של הרצאה רוב הזמן התבזבז על העברת שקופיות. המקרנים היו גדולים וכבדים ועשו רעש של גנרטור. כשהייתי מכבה את המקרן בסוף הרצאה או שיעור הייתה משתררת דממה.

ככה למדנו ולימדנו את כל תולדות האמנות. מבחן שקופיות היה מבחן מאוד מאיים – כל חצי דקה מקרינים שקופית ואנחנו רשמנו את שם היוצר ואת שם היצירה והטכניקה. להוציא 100 במבחן כזה היה כמעט בלתי אפשרי.

נזכרתי באוסף השקופיות שלי (שמונח כבר שנים בבוידעם) כשסיון קורן, סטודנטית שנה ד' במכללת אמונה פרסמה בפייסבוק שהיא מחפשת שקופיות כמו של פעם עבור פרויקט הגמר שלה. מיד התעוררה אצלי סקרנות. הלכתי לחפש את השקופיות שלי.

השבוע, נפתחה תערוכת הגמר של המסלול הבינתחומי במכללת אמונה וסיון הציגה את פרויקט הגמר המצוין שלה (מנחה: נדיה עדינה רוז). ואז הבנתי שלא את השקופיות עצמן היא חיפשה אלא את המסגרות.

סיון קורן מתוך פרויקט הגמר "מחוץ לתמונה", 2016
סיון קורן מתוך פרויקט הגמר "מחוץ לתמונה", 2016

מהתבוננות בפרויקט אפשר להבין את השינוי העצום שעבר התחום שנקרא "תולדות האמנות". המסגרת הופכת בעצם למצע העיקרי לציור והמצע שהיינו מצפים לראות נעלם כלא היה. בעשרים שנה האחרונות עברנו ממצב של הקרנת שקופיות למצב של למידה וירטואלית נטולת מכשירים. אין עוד צורך לסחוב מחסניות של שקופיות, לא חייבים ללמוד את כללי האופטיקה של היפוך תמונה במקרן שקופיות, ובוודאי שלא זקוקים לשוליה שיחליף עבורנו את השקופית הבאה. מספיק לעשות גוגל. האם התחום התקדם או דווקא נסוג אחורנית? המסגרות שהפכו לתמונות עצמן ממחישות את הריקנות. מה כבר נשאר? התמצית. קיר. מסמר. מסגרת.

 סיון קורן 2

בפרויקט יש שלוש הצבות שונות המתכתבות עם עולם האמנות. הצבה אחת על כן ציור קלאסי שהוא עדיין סמל לעבודת האמן בסטודיו אם כי בעידן הדיגטלי גם כן הציור הופך למוצר נוסטלגי ועיצובי.

סיון קורן 1

 

הצבה שנייה, על גבי הקיר של מסגרות מסוגים שונים אחת בתוך השנייה. החיבור בין המסגרות נותן למעשה את המרחב שהאמנית זקוקה לו בשביל ליצור. באופן מטפורי אפשר לומר שהמסגרת היא שמחזיקה את עולם היצירה ונותנת לה תוקף.

סיון 5

ברציונאל של הפרויקט סיון מדברת דווקא על הקושי להיות במסגרות והיא קוראת לפרויקט "מחוץ לתמונה" אבל  בעיני יש כאן חיבור גדול מאוד למסגרת במובן הרחב של המילה. הצורך בחיפוש אחר מסגרת שתתן את התמיכה  הוא הכרחי. הדיוקן העצמי המצויר על המסגרות כאשר על העיניים יש עוד מסגרת של משקפיים ממחיש עד כמה הראייה שלנו רחוקה, מתווכת, זקוקה לחיזוקים.

 

ההצבה השלישית היא המעניינת ביותר לדעתי והיא קשורה לשקופיות של פעם. סיון מציירת על המסגרות הקטנות והתחושה היא שאנחנו מסתכלים בעצם על סיפור פואטי, אישי מאוד, המוביל אותנו בשבילי החיים ממסגרת למסגרת.

סיון קורן 3             סיון 4

האופן שבו אנחנו ממסגרים בעיות הוא אחד מהכלים להצלחה או לכישלון. הזזת המסגרת ומסגור מחדש של הבעיה יכולה להביא אותנו לפתרון. הישארות בתוך המסגרת הקיימת מגבירה את הסיכוי לתקיעות וקיבעון. הפרויקט הזה ממחיש את האופן שבו מסגרות יכולות דווקא לתת תחושה של ביטחון ושל שייכות בבחינת "כל אמנית צריכה מסגרת".

אין או / או יש גם וגם: מחאת הבינתחומיות

כשחשבתי מה ללמוד בתואר השני: אמנות או פילוסופיה? יהדות או חינוך? היה לי ברור שאני לא רוצה לוותר על אף אחד מהתחומים האלה. "אני רוצה ללמוד מהכל. לנסות כל דבר. חיים רק פעם אחת…" כמו שכתבה ורד מוסינזון בספר "דברים שצריך לעבור" שליווה אותי מאז שהייתי נערה.

השנה הייתה 1997 ולמזלי באוניברסיטת בר אילן נפתחה תוכנית בינתחומית: לימודי פרשנות ותרבות. הייתי במחזור הראשון של התוכנית הזאת ואין לי בכלל ספק שההחלטה ללמוד לימודים בינתחומיים שינתה את חיי בכלל ואת חיי האקדמיים בפרט. שם הבנתי שאין או /או אבל יש בהחלט גם וגם. התובנה הזאת הולכת איתי מאז ועד היום כמעט לכל מקום.

היום בבוקר כשנכנסתי למשרדי (המשופץ יש לומר..) במכללת אמונה חיכתה לי הפתעה על הדלת:

מחאה 5  מחאה 6

פתאום שמתי לב שלא רק על הדלת שלי. על הרבה דלתות, קירות וחלונות תלויים משפטים פוסטמודרניים שכאלה. ועל כולן חתומות סטודנטיות מהחוג הבינתחומי.

מחאה 4  מחאה 1

מסתבר שהסטודנטיות הבינתחומיות פתחו במחאה על האופן שבו הוצגו בכתבה שהופיע במוסף לימודים של העיתון מקור ראשון. שם כתבו עליהן שהן בעצם כאלה שמתלבטות. רוקדות על שתי חתונות. לא ממש סגורות על עצמן ועד שיסגרו הן לומדות בחוג שהוא קצת מזה וקצת מזה. קצת אמנות וקצת עיצוב. נגד האמירות האלה הן לא יכלו שלא לפתוח במחאה.

מחאה 3 מחאה

אחת ההשראות למחאה הייתה המשוררת עדי קיסר שהתארחה במכללת אמונה לפני מספר שבועות בכנס שנקרא, איך לא… "מחאות". עדי קיסר התפרסה בזכות "אני המזרחית". הנה הגרסה תחת מחאה של "אני הבינתחומית":

"אני הבינתחומית

שאתם לא מכירים

אני הבינתחומית

שאתם לא מזכירים

שיודעת בעל פה

את כל היצירות

של ואן גוך

וטרטקובר ויוסי למל

ואריה ארוך

מערבבת צבעים לאט לאט

על פלטה קטנה

שחור לבן

שמן וטרפנטין,

האדים מרעילים את קומת הגרפיקה

שלכם.

מה תעשו לי?….."

מחאה 2

השיר עוד ממשיך אבל השורה שאני הכי אהבתי היא כמובן "ולמדתי לדבר בפוסטמודרנית". רק בשביל השורה הזאת היה כדאי. בקורס פוסטמודרניזם שאני מלמדת כבר די הרבה שנים במכללה יש רגעים שאני תוהה עד כמה הפוסטמודרניזם הזה מדבר ומתקשר עם הסטודנטיות. מסתבר שכשמדובר במחאות הפוסמודרניזם עושה את העבודה.

גדולי ההוגים הפוסטמודרניים הושפעו מאירוע מכונן אחד: מרד הסטודנטים שפרץ בצרפת במאי 1968. קשה להפריז בקשר שבין מאי 68 ובין העקרונות של הפוסטמודרניזם. תפיסת המציאות המורכבת שמזמן לנו העידן שבו אנחנו חיים לא מאפשרת לנו לחשוב יותר במונחים של או / או. שחור או לבן. טובים או רעים. אבל כאן המקום לציין שגם הלימודים בחוג לאמנות במכללה (שעליהן אני מופקדת) נהנים מהאפשרויות של "גם וגם" והם בהחלט לא חד מגמתיים. מה שאומר בעצם שכולנו בינתחומיים. או לפחות גם בינתחומיים וגם לא בינתחומיים בו זמנית.

מוקדש באהבה לסטודנטיות מהחוג הבינתחומי של מכללת אמונה בירושלים.

דיוקן האמן

בקורס תהליכי יצירה שאני מלמדת במכללת אמונה, סטודנטיות שנה א' מקבלות תרגיל סיום לסוף סמסטר א' "דיוקן האמן". זה תרגיל קלאסי בהוראת אמנות שהמטרה שלו להכיר מקרוב תהליך יצירה של אמן וליישם בעבודה עצמאית את עקרונות עבודותו האמנותית. במהלך השנים התרגיל הזה עבר שינויים, עליות וירידות עד שמצאתי את המתכונת הכי יעילה.

בעקרון כאשר נותנים "תרגיל מחווה לאמן" יש צפייה מהסטודנטית ליצור בהשראת האמן. ברוב הפעמים יש הצמדות גדולה מדי ל"מאסטר" או להיפך – נוצרת חסימה. האמן המפורסם נראה לסטודנטית המתחילה כבילתי ניתן להבנה או להשגה. לעיתים נדירות המינון של ה"מחווה" היה מדויק.

בשנים האחרונות מצאתי הנחיות חדשות לתרגיל והתוצאות לפניכם.

חיה אנקרי, דיוקן ישראל הירשברג
חיה אנקרי, דיוקן ישראל הירשברג

השלב הראשון הוא כתיבת ראיון דימיוני עם האמן. הראיון צריך להתבסס על מחקר, ניסוח שאלות ובעיקר כתיבה דיאלוגית כאשר הסטודנטית למעשה "ממציאה" גם את התשובות. לא פחות חשוב בראיון הוא תיאור המפגש עצמו. גם זה כמובן מפגש דמיוני והכתיבה עליו יוצרת טקסטים פואטיים אישיים.

החלק השני של התרגיל מטפל ב"דיוקן האמן". הסטודנטית צריכה לשקף את היצירה של האמן דרך הדיוקן העצמי שלו. בהתחלה זה מעורר קצת פניקה אבל אחרי שנרגעים מבינים שזה אפשרי.

הדר בן אליהו "הגרילה" למשל את ציבי גבע. אמן שהפוליטיקה הישראלית המורכבת משתקפת לאורך השנים בכל עבודותיו. היא הצליחה לחבר את החומרים ואת האידאולוגיה לתוך הדיוקן של ציבי גבע:

הדר בן אליהו, דיוקן ציבי גבע
הדר בן אליהו, דיוקן ציבי גבע

העובדה שהסטודנטיות לא בוחרות את האמן אלא מקבלות אותו בהגרלה משפיעה לדעתי על הצלחת התרגיל. דווקא חוסר ידיעה מוקדמת וחוסר בחירה לגבי האמן מאפשרים את הפתיחות. הנטייה הרי תמיד תהייה לבחור משהו שמתחברים אליו ולאו דווקא באמן שמעורר קונפליקט אישי או התנגדות. ולכן האלמנט של ההגרלה מוציא את הסטודנטית מאזור הנוחות שלה ומכניס רובד של התמודדות עם קונפליקטים.

הדר עמרם בחרה בראיון המדומיין עם תמר גטר להתמקד בסדרה של האידיוטים. ב"דיוקן האמנית" הפכה תמר גטר להיות אידיוטית בעצמה:

הדר עמרם, דיוקן תמר גטר
הדר עמרם, דיוקן תמר גטר

הרשימה של האמנים שהכנתי לצורך התרגיל ואשר הוכנסו להגרלה מורכבת רק מאמנים ישראלים אבל מתקופות שונות. כך יצא שנועה גור זכתה להתבונן ביוסי ברגנר והפרפרים שלו:

נועה גור, דיוקן יוסי ברגנר
נועה גור, דיוקן יוסי ברגנר

האיזון בין אמנים לאמניות נשמר עם נטייה קלה לטובת הנשים. וגם הסגנונות והמדיומים היו מגוונים. כך נכנסו לאותה הגרלה זו לצד זו ביאנקה אשל-גרשוני ויעל ברתנא:

עטרה שוורץ, דיוקן ביאנקה אשל גרשוני
עטרה שוורץ, דיוקן ביאנקה אשל גרשוני

 

רבקה אלימלך, דיוקן יעל ברתנא
רבקה אלימלך, דיוקן יעל ברתנא

מיכל רובנר הייתה אתגר מעניין עבור הסטודנטית יעל בר אושר. איך אפשר לשקף בדיוקן אחד כל כך הרבה מדיומים, ארצות, סגנונות ובכל זאת להישאר נקיים ו"לבנים" כמו מיכל רובנר? הנה חלק מהדיוקן. שימו לב לאנשים הקטנים ההולכים על הראש:

יעל בר אושר, דיוקן מיכל רובנר
יעל בר אושר, דיוקן מיכל רובנר

ואחרונה חביבה ירדן קריגמן שהתמודדה עם שובו של הריבוע הצהוב בדיוקן של לארי אברמסון:

ירדן קריגמן, דיוקן לארי אברמסון
ירדן קריגמן, דיוקן לארי אברמסון

נראתי מחוברת לאחרונה: יומן כתיבה וקולאז'ים

כתיבה 11

את הקטעים הבאים כתבתי כ"תרגילי כתיבה" במסגרת לימודי במכון מופ"ת בהתמחות "יוצרים כתיבה". את הקולאז'ים המלווים את הפוסט עשיתי בהשראת תרגילי הכתיבה.

כתיבה 4

יוצרים כתיבה הוא לא עוד קורס או סדנה בכתיבה יצירתית אלא שילוב מופלא וייחודי בין כתיבה אקדמית וכתיבה אישית (פואטית). את החלק של הכתיבה הפואטית מנחות לסרוגין הסופרת מירי רוזובסקי  (מחברת הספרים: "אותה האהבה, כמעט" ו"פעם בחיים") וד"ר מאיה קציר שבזכותה קניתי השבוע את "המדע החדש" והתאהבתי שוב בויקו אחרי השיעור שלה על מי שנחשב כאבי מדעי הרוח: ג'מבטיסטה ויקו.

כתיבה 5

אמנם (מילת ניגוד) העובדה שאני לומדת כתיבה קצת הרחיקה אותי מהבלוג שלי בשבועות האחרונים אבל הנה אני מתחילה שוב למצוא את הדרך לשלב בין כל סוגי הכתיבות : הכתיבה האקדמית, הכתיבה הפואטית, הכתיבה בבלוג ועוד כל מיני ז'אנרים של כתיבה (שליחת ווטסאפים למורה מלכה) כפי שתקראו בטקסטים עצמם.  יותר ויותר הולך ומתברר לי שאני כותבת על כתיבה.

רוב הקטעים מבוססים על דיאלוגים שאני מנהלת עם עודדי (כבר בן 10, כיתה ד'1) או על התכתבויות בווטסאפ עם המורה מלכה (מחנכת כיתה ד'1) או על מחשבות שלי הקושרות בין הורות ובין כתיבה עד כמה שהצרוף הזה נשמע הגיוני.

בשיעור אני כותבת את התרגילים בכל מיני מחברות שונות ומשונות, בתוך ספרי סקיצות או ספרי זכרונות ישנים (שכזכור אני אוספת) ובעיקר על דפי טיוטה. זה בניגוד להמלצה של מירי לכתוב במחברת מסודרת. אני מרגישה שדווקא הכתיבה בעט על גבי נייר או שלל ניירות, בתוך ספרי סקיצות ובספרי זכרונות ישנים נותנת לי תחושה של יצירתיות. כאילו שאם אני אכתוב מיד במחשב אז משהו מהטקסטים ילך לי לעיבוד ולאיבוד.

כתיבה

את התהליך האינטגרטיבי של שילוב כל סוגי הכתיבה מנחה פרופ' אילנה מרגולין. אחת המטלות למשל היא כתיבת "יומן" המתעד את תהליך הכתיבה. דווקא את היומן כן התחלתי לכתוב במחשב. ואז תוך כדי התהליך הרפלקטיבי של כתיבת היומן במחשב הבנתי שאני צריכה להתחיל להקליד את הקטעים שאני כותבת בשיעור ושבעצם לאט לאט נוצר כבר איזה גוף של כתיבה שהוא גם כתיבה על גוף כפי שתראו מיד באחד הקטעים הנקרא "גוף הטקסט".

כתיבה 6

הקולאז'ים נעשים לפעמים תוכדי השיעור עצמו או מיד לאחר השיעור. הם מורכבים תמיד משני סוגים של חומרי גלם: מילים ותמונות שאני מוצאת במוסף הספרים של הארץ או במוסף תרבות וספרות של הארץ וספרונים ללימוד הקריאה מסדרת "ספרוני" שהם נושא מאוד מאוד משמעותי העבודות האמנות שלי (צריך לכתוב עליהם פוסט נפרד). השילוב של העיתונים עם ספרוני הקריאה הם השילוב המועדף עלי והאהוב עלי ביותר להכנת קולאז'ים. אני מוצאת שיש שם את המילים והדברים שהכי קל להרכיב אותם לסיפור משלי.

כתיבה 7כתיבה 10

 

 

קריאה מהנה!

***********************************

המורה מלכה שלחה הודעה בווטסאפ:

"עודד לא העתיק מהלוח בשיעור תורה.

(מצורף צילום של הלוח)

תוכלי לעבוד איתו על זה בערב בבית?"

כתבתי לה: תודה.

חשבתי שבטח עד הערב אני אשכח.

שלחתי את התמונה לעודד בווטסאפ.

שלח: ?

כתבתי לו: תעתיק למחברת תורה.

שלח: ?????

בערב שאלתי אם כבר העתיק למחברת.

"בשביל מה"? אמר. "יש לי את זה כבר בווטסאפ".

שלחתי למורה מלכה אייקון של כלב וכתבתי לה שאני מצטערת אבל הכלב אכל את הווטסאפ.

עכשיו אני מחכה לתשובה.

כתיבה 12

***********************************

ב7:00 בבוקר עודד אמר שאתמול המורה מלכה הביאה להם טקסט.

"טקסט?" שאלתי

"כן. הלוח החכם התקלקל. אז הביאה טקסט"

"טקסט על מה?" שאלתי

"מה על מה? טקסט. הביאה טקסט".

"מה עם קליבלנד" הוא שאל.

הם ניצחו אמרתי לו. קליבלנד ניצחו

*******************************

בצהריים המורה מלכה שלחה ווטסאפ:

"הייתה הכתבה ועודד נלחץ. תוכלי לעשות לו את ההכתבה בבית בתנאי מבדק?"

היא צרפה את המילים: רופא, עורך דין, גנן, זמר, ספר, משורר, גננת, מנהל.

כתבתי לה: "תודה. אני אעשה את ההכתבה בתנאי מבדק"

בערב הכרזתי שיש הכתבה בתנאי מבדק. עודד התיישב ואני הכתבתי לו:

הטחבים והחזזיות שהתפתלו על הכתלים שיוו לטירה העתיקה מראה מבעית.

******************************

תחתמי שקראתי.

אני לא חותמת בלי לקרוא.  

האותיות היו גדולות ואני קראתי:

"בערב אורי לא רצה לשכב".

ענה על השאלות הבאות. כתוב במילים שלך:

  1. מדוע לא רצה אורי לשכב?
  2. עם מי לא רצה אורי לשכב?
  3. האם אורי לא רצה לשכב עם רמה ?
  4. האם רק רמה קמה אבל דנה עדיין נמה?
  5. אם אורי לא רצה לשכב ודנה לא נמה אז למה רמה קמה?

"מה אני אמורה לענות?" שאלתי את עודד

"תכתבי שכל התשובות נכונות. אני אחתום לך שקראת". ענה.

הנה עודד. תחתום פה, פה ופה. פה מספיק בראשי תיבות.

כתיבה 8      כתיבה 9

*********************************************

גוף הטקסט

את ביקשת ממני, יותר נכון דרשת, ממש בלשון ציווי "אני רוצה טקסט על הגוף שלך" ואני לא ידעתי מה יהיה. אמרת לי, חזרת ואמרת לי תכתבי על הגוף שלך. ואני היססתי והיססתי.

בלילה חלמתי שלא עמדתי במטלה ועפתי מהקורס. והתמונה שלי עפה מהקורס בגלל שלא כתבתי טקסט על הגוף שלי העיקה עלי. זה הרי הגוף שלי ואני יכולה לעשות בו מה שאני רוצה אבל את, כמו כולם, תבעת ממני שוב ושוב תכתבי על הגוף שלך או שלא תוכלי להיות פה יותר. 

לא בחרתי לכתוב על הגוף שלי ואף על פי כן לקחתי את הנוצה, טבלתי בדיו והתחלתי לכתוב. מיד חשתי במגע הלא נעים של הנוזל על העור. בהתחלה רק נסחפתי לשרבט משהו. הפיתוי לכתוב מספרים על היד הלך וגדל ונאבקתי בו. המלחמה נגמרה, הגרמנים הפסידו, אושוויץ זה לא פה.

בלילה חלמתי שבקשתי ממך לכתוב על גוף אחר, אולי של בובה, ולא על הגוף שלי. יש לי בובת חלון ראווה אמיתית בסטודיו ואני יכולה לכתוב עליה מגילות שלמות הצעתי לך. והרי את בעצמך אמרת בשיעור שאפשר לכתוב על גוף שלישי ואמרת את המילה הזרה ואני אהבתי את המילה הזאת "הזרה" וכתבתי אותה על הגב של כף היד שלי איפה שהיינו רושמים פעם מספרי טלפון חשובים כשלא מצאנו אף חתיכת נייר לכתוב עליה. אבל את אמרת שרק על הגוף שלי אני אכתוב וסגרת את הדלת ולא יכולתי לעבור את הסף. לא של הכיתה ולא של הכתיבה.

ככה עברו עלי הימים. בלילות הייתי חולמת שאני נשארת מחוץ לכיתה ובבוקר כשהייתי מתעוררת הייתי כותבת את המילה הזרה על הגוף שלי. אחר כך בהדרגה התחלתי לכתוב גם אולם, אף על פי כן ולמרות. והגוף שלי הפך להיות טקסט מוזר של מילות ניגוד. לא ידעתי אם אפשר לכתוב את המילה הדרה כי לא אמרת אותה בשיעור ולא רציתי לעשות שום דבר שיכעיס ובטח לא לחצות גבולות. כבר חציתי גבולות במקום שהחציה מסוכנת ורציתי להיות ילדה טובה. רציתי לכתוב על הגוף שלי רק מה שמותר. החלטתי לשאול אותך ואת בנדיבות אמרת שלא משנה מה אני אכתוב כל עוד אני אכתוב על הגוף שלי. ושוב לא הייתי אבודה.

כתיבה 1

עוז והדר, ברוק ורוקוקו, קבוקי ומיכל נגרין: לאה ופולינה משחקות באופנה

עוז והדר

ליריד האופנה של נשות המגזר הדתי קוראים "הוד והדר". זהו כנראה שיבוש מכוון של  המשפט מהמזמור הידוע "אשת חיל" שם כתוב: "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון". אומרים המפרשים שהכוונה היא לנפש של האישה שיש בה גם אצילות (הדר הוא כינוי של כבוד לבעלי מעמד האצולה) וגם גבורה. יותר קשה היה להסביר את הסיפא של הפסוק: "ותשחק ליום אחרון". לאישה יש הומור. היא צוחקת מהיום הראשון ועד האחרון. בעיקר פירשו חכמים את היום האחרון כיום המוות או יום חורבן העולם. ובשני אלה האישה צוחקת. היא עטופה בעוז והדר ויכולה להתמודד עם מה שמונח לפניה.

לאה אוצ'יטל ופולינה קיטייניק הן שתי אמניות המציגות הפקת אופנה מקורית שיש בה את כל המרכיבים הנכונים: עוז, הדר, תעתוע ושחוק ללא גבולות.

עוז והדר2

לפולינה עניין רב בעיצוב תלבושות. מזה כמה שנים היא משתתפת בתחרויות שבהן היא מכינה תלבושות תקופתיות שלמות, כולל כל האביזרים הנלווים. את ההשראות היא שואבת מספרי קומיקס או דמויות אנימציה. הנה דוגמא לאחת התלבושות מכנס אנימה ומנגה הישראלי 2015:

כאמ"י 2015
כאמ"י 2015

גם בציוריה של לאה ניכרת מאוד ההשפעה של האמנות והתרבות היפנית ובעיקר השפעת תאטרון הקבוקי:

לאה

שתיהן ניגשו יחד להפקת פרויקט אופנה משותף שיוצג בשבוע הבא ביריד "הוד והדר". הן ניסו לחשוב כיצד אפשר לתרגם את הרעיונות שמובאים במשפט "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" לביטוי מעשי. היה חשוב להן לשלב אלמנטים וציטוטים מעולם האמנות, ליצור הפקה עם הומור ובעיקר להראות את העוז והגבורה שבגד יכול לשדר.

עוז והדר 3

המחשבות הראשונות היו על תקופת הברוק והרוקוקו. שתי תקופות אלו הצטיינו בפאר רב. הרבה זהב, מראות, תקרות נוצצות ופיתוחי קיר מצועצעים באופן מוגזם. למען האמת אלה היו סגנונות מנוגדים אבל התוצאה הייתה די דומה: כבדות של הברוק לצד עליזות של הרוקוקו, הרצינות הברוקית כנגד המשחק של הרוקוקו. החיבור ביניהם הוא שיוצר את העניין.

בהברקה שקשורה גם בחריצות של אמניות מתחילות הן יצרו קשר עם מרכז המבקרים של המעצבת מיכל נגרין. הן ידעו ששם אפשר יהיה למצוא הרבה פאר והדר, קישוטיות ועליזות לצד הכבדות התאטרלית שאותה חיפשו.

עוז והדר 4

הצילומים של הפרויקט המרהיב הזה מוכיחים שלא רק ששלמה היה החכם באדם הוא גם הבין בנשים. כנראה גם באופנה.

התערוכה "אופנה בשלייקס" של אמניות שונות והפרויקט "הוד והדר" של לאה ופולינה יוצגו בימים שלישי עד חמישי 8/9 עד 10/9 במרכז פיס ארנה, ירושלים. פרטים מלאים בדף הפייסבוק של מכללת אמונה.

 

רמברנדט בירושלים, ירמיהו מבכה את החורבן. אז איפה כולם?

עשרות אנשים עמדו בתור בכניסה לתערוכה וחיכו למדריכה. הסיור המודרך עמד לצאת לדרך בצהרי היום במוזיאון ישראל. בתוך התערוכה עצמה היו עוד כמה עשרות שהחליטו שהם יכולים לצלוח את האתגר האינטלקטואלי לבד. בגלל שקראתי את הספר, שכבר שבועות ארוכים נמצא בראש רשימת רבי המכר, נכנסתי לראות האם יש הצדקה להפוך ספר שהוא רב מכר לתערוכה. התשובה היא: לא. תוך פחות מחמש דקות הייתי בחוץ. ממהרת לפגוש את גדול הציירים (בעיניי) שמוצג עכשיו בירושלים: רמברנדט.

הלכתי הרבה, את כל האימפרסיוניזם הייתי חייבת לעבור והנה שקט ושלווה. אל מול אגף הנוער הרועש ולנוכח העשרות או המאות שפוקדים את התערוכה "קיצור תולדות האנושות" המבוססת על רב המכר של יובל נוח הררי פתאום מוזיאון ישראל הפך להיות ריק מאוד. איפה כולם?

רמברנדט

שתי תמונות של רמברנדט מוצגות עכשיו בירושלים. ביחד עם עוד ציירים בני זמנו מהאסכולה ההולנדית וכמובן הרישומים שהם חלק מאוסף המוזיאון. אף אחד לא עשה סלפי עם ירמיהו. יכולתי לשבת בשקט ולהתבונן.

רמברנדט 1

את ההדרכה האישית עשה לנו השומר. הוא הצביע על התמונות של המורה של רמברנדט. במיוחד התקומם על התמונה של גירוש הגר. מדוע ציירו את שרה כל כך זקנה ורעה?

רמברנדט 3 רמברנדט 2

אבל אותי מעניין ירמיהו. בכל זאת אנחנו בימי בין המצרים. עוד מעט ט' באב. האם חוץ מירמיהו עוד מישהו מבכה את חורבן ירושלים או שכולם הלכו לנוח הררי?

רמבנרנדט 4

התצוגה והקטלוג הקטן ובו טקסט של האוצרת שלומית שטיינברג מתמקדים בהשוואה שבין שתי תמונות של רמברנדט: ירמיהו מבכה את החורבן ופטרוס הקדוש בכלא. זה כמעט משחק של מצא את ההבדלים: במבט ראשון יש הרבה דמיון אבל כשמתעמקים בפרטים רואים שכמעט אין שום דבר זהה: המבט של ירמיהו הרבה יותר מושפל והוא נשען על ידו האחת, פטרוס לעומתו מביט דווקא למעלה וידיו לפנים, אצבעותיו שלובות. צבעי הבגד, האטריביוטים המפוזרים  ואפילו הרקע לא דומים בכלל בשתי התמונות. ובכל זאת ההשוואה מעניינת.

רמברנדט 5 רמבנרנדט 4

ובחזרה לדמותו של ירמיהו. רמברנדט מצייר אותו כאיש חכם (מעידים על כך הקמטים במצח, הזקן ותנוחת הראש), עשיר (הלבוש והכלים שמסביבו) ואולי אפילו גיבור המוכן לעמוד בתלאות הכלא על מנת לדבוק באמת שלו. אבל שלוש התכונות הללו הן בדיוק כל מה שירמיהו עצמו אמר שלא צריך להיות. אולי זאת הייתה הדרך המתונה של רמברנדט לצאת נגד דמותו השנויה במחלוקת של הנביא המטיף:

"כּה אָמַר ה'
אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתו
וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּור בִּגְבוּרָתו
אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרו:"

 

ספרים ושברי ספרים או איזה ספר הייתי לוקחת לאי בודד?

השאלה איזה ספר הייתי לוקחת לאי בודד הפכה להיות לא רלבנטית במובן הטכני שלה. אם רק אוכל לזכור לקחת את המטען ואם יהיה שם שקע (באיזה אי בודד אין שקע?) אז אני מסודרת מבחינת חומר קריאה עד שיבואו לחלץ אותי או לפחות עד שאסיים את חבילת הגלישה שהשכלתי לשדרג בעוד מועד.

אבל האם השאלה הזאת הייתה אי פעם שאלה טכנית? כשאני שואלת בראיונות קבלה למכללה את המועמדת הנרגשת איזה ספר היית לוקחת איתך לאי בודד התשובה שאני מקבלת מעידה כמעט יותר מכל תשובה אחרת על מי שמבקשת להתקבל ללימודים. הספר שהן בוחרות הוא סוג של דיוקן.

ענת חן, קולאז' בתוך סדרת ספרים לראשית הקריאה, 2014
ענת חן, קולאז' בתוך סדרת ספרים לראשית הקריאה, 2014

נדמה לי שאם היו שואלים אותי היום בראיון קבלה איזה ספר הייתי לוקחת איתי לאי בודד הייתי עונה שהייתי לוקחת הרבה חלקים של ספרים כי הצורך המידי שלי כשאני רואה נייר, ולא משנה מה מודפס עליו, הוא לחבר אותו עם נייר אחר. כך שספרים הפכו אצלי לחומר גלם של יצירה.

ענת חן, קולאז' בתוך סדרת ספרונים לראשית הקריאה, 2014
ענת חן, קולאז' בתוך סדרת ספרונים לראשית הקריאה, 2014

אבל מבט הרבה יותר מעמיק על ספרים וחלקי ספרים מצאתי בצילומים הנפלאים של רעות טסלר, שהיא סטודנטית שנה ג' בחוג לאמנות במכללת אמונה. כמטלת סוף שנה בקורס "צילום רעיוני" עם גבי פימה הסטודנטיות התבקשו ליצור דיוקן באמצעות ספר. כשראיתי את הצילומים של רעות הרגשתי שיש פה תפיסה עמוקה של החיבור בין הספר לאדם.

רעות טסלר, דיוקן ספר, צילום, 2015
רעות טסלר, דיוקן ספר, צילום, 2015

כך כתבה רעות על העבודות שלה:

"בפרויקט שלי בחרתי לאפיין את המשפחה שלי ע"י ספרים. יש שתי תמונות המוקדשות לאחים שלי בשילוב תמונות נוף של הבית שלי, או נוף הגולן. תמונה של סבא שלי עם ירושלים ותמונה של אבא שלי עם הלוחות ושברי הלוחות"

רעות טסלר, דיוקן-ספר, צילום, 2015
רעות טסלר, דיוקן-ספר, צילום, 2015

סיקרנה אותי מאוד הבחירה של רעות בספר "לוחות ושברי לוחות" של הרב שג"ר. עבורי, כמו שמלמדת פוסטמודרניזם במכללה דתית זהו סוג של תנ"ך. הוא מונח דרך קבע בתוך ערימת הספרים שליד המיטה והוא מייצג בעיני יותר מכל חיבור פוסטמודרני אחר את העובדה שגם הפוסטמודרניזם יכול להיות רך, עדין, מאפשר בניגוד לתדמית הציבורית הקשוחה שדבקה בו. שאלתי את רעות על הבחירה בספר של שג"ר כסוג של דיוקן:

רעות טסלר, דיוקן-ספר, צילום, 2015
רעות טסלר, דיוקן-ספר, צילום, 2015

"בחרתי בתמונה זו של אבא שלי לאפיין את המורכבות של הבן אדם שהוא. השתמשתי בספרי שירה, גמרא ולימוד. הכותרת של לוחות ושברי לוחות התחברה לי עם האמירה של אבא שלי שבאה ממקום מאוד עמוק של לימוד אבל מאוד פתוחה ומאפשרת, מעודדת לחשיבה ושאילת שאלות".

בתשובה הזאת גלום אולי העיקר כשמדברים על החיבור שבין ספר לדיוקן. דיוקן הוא לעולם הפרשנות שנותן האמן למי שעומד מולו. הדיוקן תלוי במבט, ביחסים, בהכרות המעמיקה ובמערכת הקשרים שבין מושא הציור ובין מי שמתרגם את מה שרואים במציאות למה שרואים על הנייר או הבד. הצילומים של רעות מיטבים לרדת לעומק הקשר וההשפעה. הצילומים, שהם ספרים ושברי ספרים מסמלים בעיני את התמצית של שאלת הדיוקן. מה יודע ומה רואה האמן בדמות שהוא מצייר או מצלם שאנחנו הצופים לא יודעים עדיין ושאותו אנחנו עתידים לגלות כשיצירת האמנות תתגלה לפנינו.

רעות טסלר, דיוקן ספר, צילום, 2015
רעות טסלר, דיוקן ספר, צילום, 2015

שיעור לחג השבועות: ניתוח ביקורתי של הסרט הערת שוליים

כבר שנים אני חולמת לתת שיעור בליל שבועות על הסרט הערת שוליים. הסרט הזה מתקשר לי לכל מה שהחג הזה מסמל ובמיוחד למפעל היהודי הגדול ביותר שהתפתח מאז מתן תורה – מפעל הפרשנות.

אוריאל שקולניק, כך נאמר, מתרוצץ ממקום למקום ברחבי ירושלים ונותן שיעורים בליל שבועות. אם רק היה עוצר היה מבין שהסרט שבו הוא מככב הוא השיעור האולטימטיבי…

מספר נושאים מרכזיים בסרט קשורים לתהליכים של הבנה ופרשנות:

  • שאלת השפה: המקום המרכזי של השפה על מרכיביה השונים (אות, מילה, ביטוי, הערת שוליים…) וההתיחסות לפילולוגיה כתחום ידע מרכזי במצב הפוסטמודרני ("אין דבר מחוץ לטקסט").
  • שאלת האמת: האם ישנה אמת אוביקטיבית או שהמציאות היא כולה טקסט פתוח? (מות האמת)
  • ההבדל בין הגישה המודרניסטית (דמות האב) לגישה הפוסטמודרנית (דמות הבן) ביחס לעולם הפרשנות (מות המחבר)– במיוחד לשים לב ל"משל החרסים".
  • מי לא מדבר? הגמוניה ושוליים בסרט (האם השותקת)
  • אובדן הזהות כתופעה פוסטמודרנית (מות האדם)
  • האירוניה והביקורת בסרט על הגישה הפוסטמודרנית

 

המעמד של השפה

"אני פילולוג" מכריז אליעזר שקולניק בפתיחת הסרט.

מהי פילולוגיה? פילו=אהבה, לוגוס= מילה. בתחום הצר, ולפי מה שהיה מקובל במודרניזם הפילולוגיה עוסקת בחקירת השפה. בלשנות כמו שאמרו פעם. אבל בפוסטמודרניזם הורחבה ההגדרה של הפילולוגיה בגלל עליית מעמדה של השפה. הפילולוגיה עוסקת בחקירת הקשר בין בני אדם באמצעות השפה. זה לא רק המבנה התחבירי או הלשוני של השפה אלא גם המבנה התרבותי של השפה.

בפוסטמודרניזם לשפה ולמילה יש מעמד מאוד חשוב כי "הכל טקסט" והכל פרשנות של טקסטים.

בסרט שני הגיבורים הם פילולוגים. אבל בעוד שהאב הוא פילולוג מהאסכולה הישנה הבן הוא מהגישה הפרשנית החדשה.

השפה והמרכיבים של השפה הם המניע של הסרט והם המניע של העלילה. הבמאי עושה שימוש מאוד מאוד רחב במילים הן מבחינת קידום העלילה והן מבחינה ויזואלית.

השם של הסרט הוא ביטוי לשוני בעל משמעויות רבות. הערת שוליים היא מונח שלקוח מהשדה האקדמי ומהכתיבה האקדמית. אבל הוא גם מונח פילוסופי. אנחנו כבני אדם בסך הכל סוג של הערת שוליים.

ההסתבכות של העלילה – בגלל טעות שנובעת מאות זהה. במדע הפילולוגיה קוראים לטעות כזאת "טעות מחמת הדומות". זאת טעות נפוצה בחקר כתבי יד שזה התחום האקדמי שבו עוסקים האב והבן.

גם הפתרון של התעלומה בסרט נחשף באמצעות חשיפת מילה אחת. אותה סוג של טעות "מחמת הדומות". שתי מילים דומות בשני טקסטים נפרדים מעידות אחת על השניה.

למילה שנבחרה לפתור את התעלומה יש משמעויות רבות המעידות על הרבדים השונים של השפה ועל אפשרויות הפרשנות הגלומות בשפה עצמה.

מילים מופיעות בסרט בכל צורה אפשרית גם מבחינה ויזואלית: כותרות, קלוז אפ על מילים, כתוביות וכו'.

 

מות האמת

שאלת האמת או יותר נכון שאלת "מות האמת" היא השאלה המרכזית של הסרט והיא השאלה שעומדת בבסיס של ההגות הפוסטמודרנית.

לפי הגישה של האב (המודרניזם) יש אמת בטקסט והתפקיד של החוקר זה לחשוף אותה. עליו להגיע לחקר האמת האוביקטיבית.

לפי הגישה הפוסטמודרנית אין אמת אלא הכל טקסט. גישת "מות המחבר" מאפשרת לכל פרשן לפרק את הטקסט לגורמים ולבנות אותו מחדש לפי תפיסת עולמו. זוהי הדקונסטרוקציה.

במהלך הסרט חל מהפך במעמדה של האמת וביחס של האב לשאלת האמת. זהו התהליך שהוא עובר בסרט.

בתחילת הסרט אליעזר רוצה הכרה. הוא רוצה את ההכרה הממסדית משום שהוא חי בעולם שעדיין ניתן להאמין בו שיש ערך לאמת. כך הוא אומר: "אני רוצה להאמין שהועדה בחרה בי בזכות הכרה בחשיבות הערך המחקרי."

אבל אז הוא מגלה את הפח שטמנו לו. והוא מבין שההכרה ניתנת לו דווקא על בסיס של חוסר אמת. הוא למעשה בוגד בערכים של עצמו.

מות המחבר

האב מייצג את שיטת הפרשנות או שיטת החשיבה המודרניסטית: כלי מחקר מדוקדקים, השוואה, מספור, קיטלוג, תיעוד, יסודיות.

הבן מייצג את הפרשנות הפוסטמודרנית שעושה שימוש ביצירתיות, בפרוק והרכבה מחדש.

כשאוריאל הבן כותב את נימוקי השופטים הוא "מתבלבל". הוא כותב בהתחלה "יצירתיות". היא מיד מוחק וכותב במקום זה יסודיות. זה בדיוק ההבדל בין הגישות השונות.

ההבדל בין שתי הגישות מנוסח היטב ב"משל החרסים" שאותו מושל אליעזר שקולניק לכתבת הצעירה שבאה לראיין אותו לעיתון, וכך הוא אומר:

"שנינו מתעסקים בחרסים. האחד (האב) מסמן, מנקה, מקטלג, מודד, מגלה מאיזו תקופה, מי יצר את החרס וכך עושה עבודתו נאמנה. בעלת ערך מחקרי.

השני (הבן) מוצא שני חרסים, מסתכל כמה דקות, מספיק לו שהם בצבע דומה ומייד בונה מהם כד. כד יפה. אבל לא מאותה תקופה. העיקר שיהיה כד. אין בינו לבין האמת המדעית – כלום. אין כד. זאת פיקציה.

הבן יוצר יש מאין. לא היה כד. היו רק חרסים. עכשיו יש כד.

האב – אין יצירה של יש מאין אלא רק חשיפה של מה שכבר היה קיים.

הגמוניה ושוליים בסרט 

כל החוקרים הגברים בסרט מייצגים את ההגמוניה. "סרט של אשכנזים". האחר בסרט מיוצג על ידי הדמות השותקת של האם. השתיקה והפאסיביות שלה וחוסר ההתערבות שלה בעלילה עומדת בניגוד לארכיטיפ הנשי הקיים בסיפורים המכוננים שבהם דווקא התערבות נשית הופכת את העלילה על פיה. (התערבות רבקה בסיפור הברכה של יעקב ועשיו שהוא ארכיטיפ ידוע).

אובדן הזהות כתופעה פוסטמודרנית (מות האדם)

בסרט עוברים שני הגיבורים הראשיים תהליך של אובדן זהות (מות האדם)

איבוד הזהות בא לידי ביטוי בין השאר באובדן הארנק, בשיר מתוך ההצגה "כנר על הגג" שם שומעים את המשפט של השדכן "א לא החתן הזה אפשר להחליפו באחר", הספר של אוריאל שקולניק נקרא "זהות וזיכרון.

העובדה שלאב ולבן שם זהה: א.שקולניק מלמדת על כך שלמעשה אין כאן זהות אנידבידואלית אלא ישות אחת.

בסופו של דבר הם באמת מתחלפים בינהם, לא רק בקבלת הפרס אלא גם בערכים שבהם הם מאמינים: האב מעגל פינות ומוותר על ערך האמת שעליו הוא תמיד הגן ואילו הבן מגן בחירוף נפש על "אמת" שמקורה בכלל בטעות.

 האירוניה והביקורת בסרט על המצב הפוסטמודרני

האירוניה בסרט באה לידי ביטוי במספר אופנים.

אותו כלי מחקרי של שפה, מילים ואותיות שמשמש את שני החוקרים, אותו כלי בדיוק מוביל לטעות.

זה אירוני שאוריאל מטיח בחברי הועדה: "איך קורית טעות כזאת?". איך? ממש פשוט. טעות במספר טלפון, טעות בשם. טעות בתקשורת בין בני אדם. זה משהו שהוא חלק בילתי נפרד מהשפה. הוא שהוא חוקר של שפה צריך לדעת כמה קל להסיק מסקנות מטעות של אות אחת או מילה אחת ואיזה מחיר כבד אפשר לשלם על טעות במילה. לדוגמא: קמצא ובר קמצא.

גם כל ההתנהלות של ה"ועדה" מוצגת בצורה אירונית.

גרוסמן אומר לאוריאל שאין בגידה יותר גדולה בעקרונות של אבא שלו מהמעשה הזה. שהוא, אליעזר שקולניק לעולם לא היה מכשיר שקר כזה. הוא לא מעגל פינות. אוריאל עונה לו שהאבא לא יידע. וגרוסמן אומר את אחד המשפטים החשובים של הסרט: "אבל אנחנו נדע. והפרס יהפוך לקרקס". אבל פה בדיוק האירוניה של הסרט. הפרס הוא כבר קרקס. כל המדינה קרקס. גם הועדה קרקס. כשמגיעים לבנייני האומה הקרקס מתחיל. רואים מופע להטוטים של קרקס שממחיש את האמירה של גרוסמן. הופעה של מיומנה. נבואתו של גרוסמן התגשמה. האמת קרסה. הכל הפך לקרקס. הכל מופע אחד גדול.

הביקורת על המצב הפוסטמודרני באה לידי ביטוי בסרט בכמה אופנים.

אוריאל שקולניק מייצג את הדור הפוסטמודרני. אבל הוא בעצמו גם אב לילד. הדור הבא. אוריאל שואל את הבן שלו: מה אתה עושה? והבן עונה לו "כלום".

יש כאן ביקורת על הפוסטמודרניזם שמוביל לנהליזם. אם אין אמת אז אין כלום. אין במה להאמין. אין בכלל מה לעשות. זוהי סכנה אחת של הפוסטמודרניזם.

אבל הביקורת היותר נוקבת על הגישה הפוסטמודרנית באה לידי ביטוי בעובדה שאוריאל הפוסטמודרניסט הופך למעשה להיות מאוד "שמרן" ומוכן להגן על ה"אמת" שלו בכל מחיר. כל מהפכה מקיימת בתוך עצמה את ההרס של עצמה. המהפכה הפוסטמודרנית שטענה ש"אין אמת" ממציאה למעשה "אמת" חדשה עליה היא מגנה באמצעים מודרניסטיים. אין אמת הופך להיות האמת החדשה. הטעות הופכת לאמת שבה מאמינים.

 

 

 

 

הגדה של אישה

כשהתחלתי לכתוב את עבודת הדוקטורט שלי היו לי הרבה ספקות וחששות. מה שידעתי בוודאות זה שהמחקר יהיה קשור בנשים ובאמנות יהודית. כל השאר היה נעלם…

באחד הקורסים בתואר השלישי (אוניברסיטת בר אילן) הסבירו שהשלב הראשון הוא איסוף נתונים. במשך כמעט שנה שלמה ביליתי בספריות ברחבי הארץ וצילמתי כל תמונה שהופיעה בה דמות של אישה מתוך כתבי יד יהודיים. ככל שהלכו הממצאים והתרבו שמתי לב למכנה משותף: התמונות של הנשים היו רובן ככולן איורים מתוך הגדות של פסח.

"בטוח כבר חקרו זה" אני עדיין שומעת את עצמי אומרת לשני המנחים המיתולוגיים שלי: פרופ' דניאל שפרבר ופרופ' שאול רגב. מישהו כבר בטח אסף את כל האיורים של נשים בהגדות של פסח וניתח, והשוואה והסיק מסקנות.

לאט לאט התגלה שדווקא לא. אמנם מחקרים על הגדות מאוירות נכתבו הרבה אבל אף פעם לא בהיבט מגדרי. כך התחיל להתגבש הרעיון: לאסוף, למיין ולחקור תיאורי נשים מתוך הגדות פסח מימי הביניים, לבודד אותן לחלוטין מההקשר של הטקסט אבל לא מהקשרים אחרים כמו חברה, מצב כלכלי,  מעמד משפטי והלכתי ועוד.

יצאתי למסע.

ארבע שנים של מסע מרתק עם קרוב ל-400 תמונות של נשים ו-328 עמודים של מחקר. לא כולל הרשימה הביבליוגרפית:

דוקטורט

אמנם את התואר קיבלתי כבר לפני יותר מתריסר שנים אבל אני מרגישה שהמסע עוד לא נגמר. עוד לא פרסמתי את המחקר. לא בצורת ספר ולא כמאמר. עדיין לא הגשמתי את החלום להוציא הגדה של פסח "הגדה של אישה" (לפחות יש לי כבר שם) המבוססת על הממצאים של המחקר.

אבל עד שיתממש החלום הזה אתם מוזמנים להיכנס לעולם המרתק של נשים יהודיות בימי הביניים. מדהים עד כמה לא הרבה השתנה מאז בהיבטים של דת ומגדר.

חג שמח